דפי הנצחה מרדכי (טאטא) קידר

קווים לסיפור חייו, פועלו ותרומתו של מרדכי קידר בקיבוץ מעגן.
כמו לכל וותיקי מעגן גם למרדכי היה כינוי חיבה, שהביא עמו מהגולה. חבריו קראו לו טאטא, ואנחנו הצברים עברתנו לטוטו, וכך אקרא לו גם בדברי היום.
טוטו נולד בשנת 1923 בעיר קלוז', בהונגרית קולוז'ואר, בירת חבל טרנסילבניה שברומניה. כמו רוב יהודי חבל ארץ זה. בבית, שהיה דתי וציוני, דיברו הונגרית, ובבית הספר רומנית. אביו היה סוחר בתבואות ובזרעים, ואחד מפרנסי הקהילה. האב הקים מטבח בו יכלו עניי העיר לקבל ארוחה חמה, ובשנות המלחמה הראשונות טיפל בזרם הפליטים שהגיעו מאוסטריה ומפולין. בניגוד לציפיות הוריו, שרצו שימשיך בעסק המשפחתי, הלך טוטו דווקא בעקבות אחיו הבוגר טיבי, והצטרף לתנועת הנוער המגשימה "הבונים." יחד עם עוד צעירים, שיגיעו בעתיד למעגן (אמי קסלר, פרץ גולדשטיין, צבי "קרצ'י" נוטי) , הוא השתייך לקבוצת "היער". בגיל הנעורים, כך כתב, התנועה היתה כל עולמו: ויכוחים ודיונים על עניינים ברומו של עולם, האזנה דרוכה לשליחים שהגיעו מארץ ישראל, והכשרה לקראת העלייה. בשנות המלחמה הראשונות רומניה היתה תחת שלטון פאשיסטי, אך עדיין אפשרו עזיבה לבעלי סרטיפיקטים במסגרת "עליית הנוער." ב-9 למאי 1941 נפרד טוטו מהוריו בתחנת הרכבת בבודפשט. הוא לא זכה לראות אותם מאז. אחרי מסע של 10 ימים, דרך רומניה תורכיה חאלב וביירות, הצטרף לחברים שהגיעו לפניו לחברת הנוער ד באפיקים, איתם המשיך ל"קיבוץ הטרנסילבני" מעגן, בחצר כנרת.
כבר בשלב מוקדם נרתם טוטו לייעוד שילווה אותו במהלך חייו – תחום החינוך.
הוא היה בין מקימי התנועה המאוחדת והקים את קן תל-אביב ב-1945.
הוא נשלח למחנות בקפריסין, להדריך את חניכי הבונים פליטי השואה. הוא לימד אותם עברית והרביץ בהם ציונות, וחלק מהם נקלטו מאוחר יותר במעגן.
בתחילת שנות ה-50 נסע לשליחות בדרום צרפת. הדריך וחינך ביחד עם חוה נוער יהודי מצפון אפריקה לקראת עלייתם ארצה. שם גם פגש לראשונה את חניתא.
מנישואיו עם חווה נולד דני.
עבד בנגריה ובענפים נוספים, אבל במקום הראשון והחשוב – היה מורה ומחנך. יחד עם צפרא גלילי מהאון הקים את בית הספר המקומי, בו למדו ילדי מעגן – ובשנים מאוחרות יותר ילדי האון ותל קציר – בכיתות א עד ד. כאן צבר את ראשית ניסיונו בניהול מערכות חינוך. במלאת שמונה שנים ללימודים במעגן כתב בעלון: "אם ניזכר בוויכוחים ובחששות הרבים שהיו לחברים אחדים עם הקמתו של בית הספר, נוכל לסכם שאכן לא אכזבנו. ודאי הבינו רוב החברים שבית הספר בבית פירושו, בעיקר עבור הילד הקטן, רציפות ושלמות בחייו. הילדים הלומדים בבית מלווים את המשק בהתפתחותו, בשגשוגו ואפילו בכישלונותיו. כיום אין לתאר חג בבית בלי השתתפות ילדי בית הספר המקומי." כמורה וכמחנך ידע להיות קפדן ולשים גבולות, אך כל זאת מתוך גישה הומניסטית ועם חיוך, גישה שראתה את האדם שבתלמיד ובאה לעודד אותו למצות את יכולותיו.
באמצע שנות ה-60, הודות לניסיון החינוכי ולידיעת השפה הצרפתית, יצא לשליחות לפאריז, להקים ולנהל בית ספר לילדי ישראלים. את בית הספר הישראלי בפריז ניהל פעמיים. בפעם השניה בשנים 1979-1982 ביחד עם חניתא.
ביתם של טוטו וחניתא הפך לבית פתוח לקהילה הביטחונית, הפוליטית והאקדמית הישראלית בבירת צרפת, ונקשרו שם קשרים שימשיכו ללוות אותם גם לאחר שיחזרו לארץ.
מכאן היתה דרכו של טוטו סלולה להשתלבות במערכת החינוך האזורי, והוא אכן נבחר לתפקיד הנכבד והמחייב של מנהל בית הספר התיכון בית ירח, ואחר כך למנהל מחלקת החינוך במועצה. בתפקידים אלה, יחד עם מרדכי ויינר ופעילים נוספים הוא היה שותף למהפכה חינוכית: הפיכת בית ירח מבית ספר קיבוצי-חקלאי לבית ספר תיכון מקיף, שכלל בתוכו את המקצועות העיוניים והטכנולוגים, הקמת מבנה "המבצר" בבית ירח והספריה, וקליטה של מורים מעולים בכל התחומים. המנהל מהגולה מצא שפה משותפת עם צוות של מורים בני העמק, ויחד הם הצעידו את בית הספר קדימה, למוסד עם גאוות יחידה, שיכול להתחרות מבחינת מבחר המקצועות, אמצעי הלמידה, הרמה והישגי התלמידים עם מיטב התיכונים בארץ.
בצד עבודתו החינוכית המסורה היה טוטו כל השנים פעיל בתחומי החברה במעגן: מזכיר, וחבר בוועדות המזכירות והחברה במשך קדנציות רבות. דעתו תמיד נשמעה בהקשבה. הוא ייצג נאמנות לערכי הקיבוץ, אך ידע גם לראות את מצוקות הפרט ולתת להן מענה, והכי חשוב: טוטו היה איש הפשרה ושביל הזהב, העדיף בדרך כלל לעבוד מאחורי הקלעים, לשוחח עם חברים, לשכנע, וכך להביא להחלטה המאוזנת והנכונה. היה לו גם תפקיד קבוע בטקס יום הזיכרון – הקראת "היזכור" עם שמות הנופלים חברי ובני מעגן.
הייתה לי הזכות להיות שותף לטוטו, עם יונה רוזן ומנחם דניב בצוות בית הצנחן. הוא ראה חובה מוסרית לחדש את ימיו של הבית, חובה כלפי חבר נעוריו מקלוז' ומחברת הנוער ד' פרץ גולדשטיין, שנספה בפעולת הצנחנים, וכלפי אחיו טיבי, שטוטו תמיד הקפיד להזכיר שגם הוא התנדב לשליחות. ואכן, בכוחות משותפים הצלחנו להביא להקמת המוזיאון. אני זוכר את אירוע הפתיחה כשטוטו, כמנהל בית הצנחן, מקבל בפנים קורנות את הקהל הרב, ביניהם צנחני ההצלה. בהמשך היה שותף פעיל להוצאת הספר "החולמים והבונים" על תולדות התנועה בטרנסילבניה. גם אחרי שסיים את תפקידו המשיך ללוות את בית הצנחן ונלחם על העברת תקציבים להחזקת הבית. תרומה של ידידי חניתא וטוטו שימשה לשיפוץ האנדרטה לזכר פרץ גולדשטיין.
ועוד זכות שהיתה לי, להשתתף מדי פעם ב"פרלמנט הוותיקים" המעגני, שהיה מתכנס מדי שבת לדון בעניינים פוליטיים חשובים, כמו גם בענייני התנועה והקיבוץ, שם היינו נותנים עצות טובות לראשי ממשלה, חכ"ים ורמטכ"לים. בהתחלה היינו הולכים לביתו של מנחם דניב, אחר כך לביתם של חניתא וטוטו, ובשנים האחרונות לחדרו של טוטו בבית אשלים באפיקים. בשנים אלה, טוטו כבר לא יכול היה כמעט לקחת חלק פעיל בשיחה, אבל הוא השתתף בדרכו שלו, בשאלות, בהערות קצרות, והתעקש עד הסוף להיות בעניינים ומעודכן. כאן המקום להודות לצוות של בית אשלים על טיפולו המסור, שהקל מאוד על השנים האחרונות והפחות טובות בחייו של טוטו, ולענת ולצוות בית דורות במעגן, לקיצ'י ולצביקי.
נזכור את טוטו גם כמי שאהב את החיים הטובים ואת החברים הטובים, חוג הידידים של חניתא ושלו. הוא אהב ארוחה טובה, שיחת רעים ומילת בדיחה והומור, ועם זאת נשאר איש צנוע והיה רחוק מאוד מחיי פינוק ומותרות. בשנים האחרונות נוספו למעגל החיים של חניתא ושלו הנכדים, טוטו טיפח את הקשר איתם, ולא היה מאושר ממנו בפגישות איתם ועם בני ובנות זוגם.
חניתא, טוטו עמד לצדך בכל פעולות ההתנדבות שלך, ואת ידעת לעמוד לצדו, לתמוך בו, ובמיוחד בשנים האחרונות – לטפל בו. לא וויתרת, הלכת מרופא לרופא ומומחה למומחה, כדי שטוטו יקבל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי, ליווית אותו בגבורה ובאהבה עד הסוף.
לחניתא, לדני ועירית, לילדים ולכל בני המשפחה – אנו חברי מעגן אתכם באבלכם. כאן באדמת מעגן, הקיבוץ שהיה גם הבית, ימצא מנוחה אחרונה.