דפי הנצחה פירחה וייס

פירחה וייס

הורים: מנחם ודבורה
תאריך לידה: ב' בתשרי תרפ"ו | 20 בספטמבר 1925
תאריך פטירה: כ"ה בטבת תשע"ו | 6 בינואר 2016

פירחה וייס

פירחה לבית מויסה נולדה בשנת 1925 בעיר יאסי שברומניה, עירו של המשורר האידי הידוע איציק מאנגר, שנודעה בקהילתה היהודית בעלת חיי תרבות וחינוך עשירים ותוססים. היא היתה אחת מחמישה אחים ואחיות. על משפחתה סיפרה שהיתה זו משפחה יהודית מרכז אירופית טיפוסית, ובבית היתה אווירה מסורתית ותרבותית. האב, שהיה בעל מפעל קטן למעילים, ניגן בכינור, והאם והאח הבכור עסקו בציור כתחביב.
במהלך שנות ה-30 התגברה האנטישמיות ברומניה, שהגיעה לשיא עם ייסוד התנועה הגזענית "משמר הברזל". על השלטון ברומניה השתלט הדיקטטור אנטונסקו, שצירף את ארצו למדינות הציר הפאשיסטיות גרמניה ואיטליה, ושיתף פעולה עם היטלר. אירועים אלה הגיעו לשיא ב"פוגרום של יאסי" ב-29.7.1941 בו נרצחו למעלה מ-12 אלף יהודים, ביניהם גרשון, אחיה הבכור של פירחה. על קורות אותו היום סיפרה: "הפורעים הרומנים עברו מבית לבית, ויחד עם חיילי הס.ס. הוציאו אותנו מהבתים במכות, התעללות ויריות, והובילונו לכיוון תחנת הרכבת. בדרך נפלו הרבה אנשים, אותם אספו הרוגים ומעולפים בערמות. גם אני הייתי מוטלת שם, עד שאסף אותי שכן ממשפחה נוצרית איתם היו לנו יחסים טובים". אחרי הפוגרום רוכזו יהודי יאסי הנותרים בגטו, הוכרחו לשאת טלאי צהוב, והוטלו עליהם מגבלות ועבודת כפייה. במהלך המלחמה ועד השחרור הם סבלו מחיי חרדה, סבל ורעב. מי שהציל אותם היה קצין גרמני שהתנגד לנאצים ודאג להם למזון.
למרות התנאים הקשים פירחה המשיכה בלימודיה כתלמידת תיכון. המורים היו פרופסורים יהודים שפוטרו מהאוניברסיטה. היא למדה טכנאות שיניים וקיוותה להשלים לימודי רפואה במקצוע זה, וכן לקחה שנה אחת שיעורי ציור. אחרי המלחמה הצטרפה לתנועת דרור-הבונים, ושימשה כמדריכה בבית ילדים של "עליית הנוער". בשנת 1950 עלתה פירחה לארץ והצטרפה לקיבוץ עין זיתים, שם פגשה את בעלה לעתיד – מונדי. בזכרונותיה כתבה: "ראיתי אתגר להקים איתו משפחה, ולהשתתף, כניצולי ההרג הגדול, בתקומת המולדת ובתקווה לעתיד טוב לבנינו-ממשיכינו."
יחד עם מונדי הצטרפו למייסדי מעגן. היא השלימה לימודי טכנאות שיניים, ועבדה במקצוע זה במשך 30 שנה, תחילה במעגן ואחר כך במסגרת קופת חולים, בטבריה ובקיבוצי הסביבה.
כשגדלו הילדים, חזרה פירחה לתחביבה – יצירה אמנותית בציור ובפיסול. היא השתתפה בחוגים ובסדנאות לציור, ובקורס דו שנתי לציור בטכניון והוציאה תחת ידיה מאות ציורים בסגנונות שונים. לשגית שטיינברג, שעשתה עליה עבודה גמר בבית ירח, ספרה פירחה: "כל חיי ציירתי – בבית, בשעות הפנאי, בכל הזדמנות ועל כל נייר שמצאתי. בהתחלה ציירתי בגירים ובעפרונות צבעוניים, בגלל העוני והמלחמה אלה החומרים שיכולתי למצוא." ועוד מן העבודה של שגית, מדברי פירחה: "אצלי, עד שאין רעיון, והציור מתבשל בראש ובלב, אני לא נוגעת בבד. כאשר מגיע הרעיון, אני מסוגלת לצייר שעות בלי לשים לב לזמן, כאשר אני מציירת אני לא מרגישה חולשה או כאב – הכל נעלם". רבות מתמונותיה עוסקות בנושאים יהודיים – נגנים וטיפוסים שונים מן העיירה שהכירה בילדותה. היא קיבלה את הפרס לעידוד יוצרים של המועצה האזורית עמק הירדן, והציגה את יצירותיה בתערוכה בבית "יד לבנים" בטבריה, בתערוכות נוספות, ובחדר האוכל של מעגן. את גולת הכותרת של עבודתה האמנותית ראתה בציור שיצרה על השואה, על פי רעיון שעלה בעת ששכבה בטיפול נמרץ בבית החולים, ובו נתנה ביטוי להשמדת מיליוני היהודים, לעינויים ולמשרפות, ומצד שני לתקווה לעתיד של הניצולים. תמונה זו הוצגה במוזיאון יד ושם ושמורה עד היום במוזיאון.
פירחה היתה חברת קיבוץ דעתנית, שלא השלימה עם תופעות בחיי הקיבוץ שנראו לה פסולות. כך כתבה בעלון מעגן בשנת 1986: "יש לי הרגשה שהקיבוץ מתחלק בין "אנחנו" ו"אתם". אנחנו – הרואים את עצמם כאליטה, נושאי תפקידים הבוחרים אחד את השני ומשיגים את רצונם במרפקים. אני אומרת את הדברים המציקים לי בלי לעשות חשבון איך זה ישפיע על מעמדי בחברה. ואני שואלת: איך במצב חברתי כזה אפשר להביא אנשים חדשים לקיבוץ?"
במשך למעלה מ-60 שנה היתה רעיה נאמנה ותומכת למונדי, ויחד גידלו את בני ולאה וזכו לראות נכדים, להם היתה סבתא אוהבת וגאה, כשהמשפחה המורחבת כוללת גם את אחיה שעלו לארץ והקימו משפחות משלהם. למרות מחלתה ממנה סבלה בשנים האחרונות, המשיכה לתמוך במשפחה, להיות פעילה, וליצור.
כאן באדמת מעגן, הקיבוץ שבו חיה מאז יום עלייתה לישראל, תמצא מנוחה נכונה.
למונדי, לאה, בני, נכדים ולבני המשפחה, אנו אתכם באבלכם.

יהי זכרה ברוך

התמונות שיכות לארכיון מעגן וצולמו ע"י יחיאל בן יוסף וחברי מעגן