על מעגן
חברים כותבים על מעגן

וילי קדם

מאת: גיא שוקרני

הפגישה הראשונה שלי עם כתביו של וילי קדם הייתה בספר שנכתב לכבוד שישים שנה לקיבוץ, “מעגן לחוף הכנרת” (מומלץ בחום לעלעל, במיוחד בקטעים המשעשעים המופיעים בשוליים) .

בתור חובב של חריזה משובחת והומור עוקצני, הקריאה הזו העלתה אצלי סקרנות רבה למקומו ופועלו של וילי בקיבוץ. בעקבות כך נפגשתי עם עלי קדם לשיחה על אביו,  מוצאו, קורותיו ואהבתו לכתיבה ולשנינות.

וילי נולד בדיצ’ה סנט מרטון בטרנסילבניה בשנת 1924 תחת השם מרדכי צבי. הוא נכד לשני סבים רבנים, הרב בנימין זאב קראוס, שהיה רבה הראשי של דברצן, והרב מרדכי צבי מרטון מדיצ’ה.  גם אביו של וילי, יחיאל יוסף קראוס היה רב, כך שלדת היה מקום עיקרי בראשית חייו, וכפי שנראה אף בהמשכם.

בהיותו בן 16 פרצה מלחמת העולם השנייה, וילי נלקח לעבודה במחנות כפייה של המשטר הרומני, שם עבד עד לסוף המלחמה בשנת 44. במהלך שנים אלו היה בקשר עם תנועת הבונים בטרנסילבניה, שבוגריה תכננו  לעלות ארצה ולהקים קיבוץ טרנסילבני. כאשר הרעיון קרם עור וגידים, הוא הצליח לקבל אישור עליה לארץ מממשלת רומניה. וילי הוברח מהמחנה באמצעות שוחד לאחד השומרים ומשם מצא דרכו לגרעין, שהמתין בחצר כנרת לעלייה לקרקע במעגן.

 

וילי הגיע לחצר כנרת בן 20 לערך ועבודתו הראשונה הייתה בתור רועה צאן. ממכתביו לאביו כבר ניתן ללמוד על חוש ההומור המיוחד שלו, כשהוא מתאר, שבעוד אביו הוא רועה הצאן הרוחני של קהילתו, הוא רועה צאן הלכה למעשה. מסיפוריו לעלי, תוך כדי עבודתו כרועה הוא גילה את תשוקתו לכתיבה בעברית. כחניך  ישיבה הוא ידע עברית בסיסית מלימודי התנ”ך בביתו, אבל תוך כדי השהות בארץ, החל ממש למצוא את כשרונו ולשכלל את אומנותו.

בזמן זה גם פגש את שרה הירש הצעירה, אשר הייתה חלק מחברת הנוער הטרנסילבנית  שהתגוררו בקיבוץ אפיקים באותה תקופה. למרות שעלי לא מכיר את סיפור ההיכרות המדויק של הזוג הצעיר, סביר להניח ששרה שבתה את ליבו של וילי והוא הצליח לזכות בליבה, תוך שהוא גובר על מתחרים רבים.

לכשמעגן הוקמה ועלתה על פני השטח, הוא החל לעבוד בתור רפתן בקיבוץ, (במאמר מוסגר אני מזמין אתכם לחשוב על חבורה של אירופאים (אשכנזים), מגיעים אל החום המהביל של עמק הירדן מאירופה הקרה ומתחילים לעסוק ברעיית צאן וחליבת פרות… ) אך לאחר זמן קצר התגלה כשרונו “החברתי”. וילי נשלח על ידי הקיבוץ ללימודים של שנה בסמינר מדריכי חברות נוער בירושלים, כשמטרת הלימודים הייתה להיות חלק אינטגרלי מתהליך הקליטה של חברים צעירים אשר הגיעו לקיבוץ. בתום שנת הלימודים שב לקיבוץ והיה חלק מהצוות שקלט חברים כמו בנצי, יודקה ז”ל, בלפור ועוד רבים וטובים אחרים.

 

אך תשוקתו האמיתית של וילי, הייתה במחוזות היצירה. ככל הנראה, אם היה מתגורר במרכז הארץ, היה מוצא דרכו להיות אחד מחברי החבורה הספרותית ההונגרית, אשר נציגה הבכיר היה  אפרים קישון. אך בהיותו במסגרת הצנועה של קיבוץ מעגן ועמק הירדן, מצא את מקומו בתור ה”תרבותניק” הראשי של הקיבוץ. בכל חג היה וילי אחד המובילים העיקריים: כותב, מפיק, משתתף, מארגן וסוחב שולחנות. אנשי הקיבוץ אז השקיעו את מרבית יומם ומרצם בעבודה החקלאית הקשה ובהישרדות.

כפועל יוצא מכך, חגים כמו פורים ופסח היוו מפלט מהשגרה המפרכת ווילי היה אחד ממנועי היצירה העיקריים בחגים אלה. נראה שוילי נהנה מ”אור הזרקורים” (גם אם הקטן) של הקיבוץ והוא זרח לאור החיבה והתגובות, אשר היה מקבל מהחברים.

במסיבות פורים, לדוגמא, היה ממחיז את חיי הקיבוץ על גבי אופרטות ידועות ושר אותן על בימה אחת יחד עם הקוש. בליל הסדר, אחרי קריאת ההגדה הקיבוצית, היה מקריא את ההגדה ה”מעגנית”: ‘מתלבש’ על פסוקי ההגדה הידועים ברמיזה למעשיהם של חברים מסוימים, בלי נקיבת שמות מפורשת. כך, לדוגמא, בקטע המתבקש של ארבעת הבנים… או בהא לחמא עניא, כדי לתאר שינויים שנעשו בועדת הצריכה בקיבוץ. למרות נגיעות הומוריסטיות אלה, תמיד ידע לא להיות עוקצני מידי ולא לקומם עליו את החברים (או שפשוט היה להם חוש הומור משובח…).

וילי המשיך וכתב לאורך כל חייו בארץ. אחד מסגנונות הכתיבה האהובים עליו היה פיליטונים, מעין מאמרים קצרים והומוריסטים, אשר זכו לכינוי “ויליטונים”. בנוסף אף כתב שירים על סמך לחנים של שירים, אחד מהשירים הזכורים ביותר שכתב, “עד 120”, מושר עד היום בכל חג משק.

בנוסף לעיסוקיו בתרבות ובהדרכת חברות הנוער, וילי שימש בשלוש קדנציות שונות כמזכיר הקיבוץ, כך שניתן להבין, שבנוסף לצדדים ההומוריסטים והחברתיים שלו, ידע להיות גם פרקטי ושימש כאחד ממנהיגי הקהילה במעגן.

 

מלבד עבודתו במעגן, וילי עבד שנים רבות בתור עובד חוץ כמרכז הפועל עמק הירדן, תפקיד המקביל למנהל מחלקת הספורט בעמק כיום. בתפקידו היה אחד מהמארגנים של אירועים כמו הקפת הכנרת באופניים וצעדת הכנרת אשר הביאה לגאווה רבה בעקבות הצלחת ההולכות והובילה כמו כן לצעדות רבות של משלחות לחו”ל. בנוסף, השתתף כמובן בהכנות של צליחת הכנרת.  עלי מספר, שביום הצליחה עצמה וילי היה עסוק בפעילות עמוסה החל מקבלת המשתתפים באוטובוס, דרך ווידוא שהצליחה עוברת ללא תקלות וכלה בחלוקת הפרסים למשתתפים ובכתיבת הברכות.

החיבור של וילי לענף הספורט החל דווקא בעקבות חיבתו לענף הכדורגל, כאשר היה אחד משחקניה של קבוצת מעגן. משם המשיך לתפקידי ארגון שונים ולבסוף מצא דרכו לפעילות הציבורית הענפה במסגרת המועצה.

 

תפקידו השני מחוץ לקיבוץ, היה בתור מנהל המועצה הדתית (לאור הרקע המשפחתי שלו, נראה שזה היה תפקיד מתבקש). וילי מעולם לא זנח לגמרי את הדת ולמרות שלא קיים אורח חיים דתי, תמיד דאג להתפלל בחגים ולדאוג למניין לתפילה בראש השנה וביום הכיפורים, כמו רצה לקיים שמירה על הקשר בין העולם החדש בקיבוץ, לעולם הישן ברומניה. אביו של וילי אף התגורר בערוב שנותיו בקיבוץ, מה שכנראה תרם לכך, שבניגוד לאחרים בני דורו עוד המשיך את חיבורו עם הרקע הדתי. בהיותו איש חופשי בדעותיו שמר על סגנונו המיוחד וידע להתמקד בפסוקים החשובים מבחינתו בתפילה. הוא היה נוהג למחוק פסוקים הנראים כלא חשובים או לא רלוונטיים לימינו אנו, כמו ויוצר מעין תפילה סלקטיבית משלו.

 

עלי מתאר את אביו כאיש מאוד משפחתי, אשר האמין בשמירה על המשפחתיות כמעלה ראשונה. מבחינת וילי המעגל הראשון והחשוב ביותר היה המשפחה, כשלאחר מכן בסדר החשיבות הגיעה המדינה עצמה ורק לאחר מכן, הקיבוץ.

לוילי היו אח נוסף ושתי אחיות. לאחר נישואיו לשרה, הביאו לעולם את עלי, אלדד ואילן. אפשר להגיד שחיידק היצירה נדבק גם בעלי ואלדד, כשעלי כותב מאמרים וכתבות ואלדד מתעסק בעולם הקולנוע. אילן תיעל את כישרונותיו בעיקר לפיננסים, אך בדומה לוילי, הוא אחד ממובילי הקיבוץ ומשמש כגזבר בהצלחה שנים רבות.

בעשור האחרון של חייו החליט וילי להוציא לאור את כתביו, לשם כך התגייס עלי וסייע לערוך וליצור קשר עם הוצאות לאור. הספר הראשון שהוציאו היה “מעגן שלי” ובו ריכוז של כל הגדות הקיבוץ שכתב כתחליף להגדת פסח. הספר השני היה “שיר בעמק הירדן” על אירועים שונים שהשתתף בהם בעמק, והספר השלישי היה “הקול נשאר במשפחה” אשר מספר על קורותיה המרתקים של משפחת קדם לדורותיה, לדוגמא עת קנו סלון חדש לביתם (אירוע מכונן בחייו של כל קיבוצניק ותיק), שני ספרים נוספים היו “זר דפנה” הקשור לספורט ול”הפועל” עמק הירדן ו”לשון ולצון”, עם כתיבה קלה והומוריסטית.

 

וילי נפטר בשנת 1997 והוא בן 73, לאחר מותו יצא לאור ספר נוסף, “חרוזיו עטרו את חיינו”, אשר מכיל בתוכו חלקים שונים מכתביו והביוגרפיה שלו, ובנוסף, הספדים רבים אשר מייצגים את ההערכה הרבה אשר זכה לה, ואת מספר האנשים אותם ריגש ועליהם התחבב בחייו.

נסיים במספר קטעים נבחרים מכתביו.

מונולוג של חבר קשיש / וילי קדם

(עם קבלת תקנון עבודה חדש)

יש זמן שעלינו לעבוד

ויש זמן שעובדים עלינו.

הגיל לא עומד במקום

ואתה מגיע לגיל העמידה.

בתקנון מובעת דעה מתי עליך לנוח,

כדי שתנוח דעתך.

לפי הסדר הטוב אתה עובד מכל הלב,

כל עוד הלב עובד טוב ובסדר.

אתה עובד מגיל נער

ועד גיל צער.

יש גיל שאתה “קנון”

ויש גיל שאתה תקנון.

יש גיל שאתה הנך איש,

ויש גיל שאתה קשיש.

לכל  גיל יש קצב, עם גיל ועצב.

שלבים בחיים: שלב שאתה חי את ההווה.

שלב שאתה חי למען העתיד.

שלב שאתה חי כבר בעבר, ולבסוף: כשאתה עובר מן החיים.

אז, לא רק שאין תקנון, גם אין תקנה.

אך כשאתה עושה מאזן של הזמן שעבר,

טוב לדעת שלעמלך יש שכר.

טוב להביט בחיוך לאחור,

אל ימי החסד, האמת והאור.

הלינה המשותפת / וילי קדם

(מתוך הגדת מעגן 1982)

עבדים היינו ל”לינה המשותפת” בבית הילדים,

שם השכבנו כל לילה את ילדינו הנחמדים.

ותוציאנו האסיפה משם בהצבעת יד נטויה ודירה בנויה,

ואילו לא הוציאה אותנו, היינו ממשיכים בשיטה,

של גירוד הילדים בערב למיטה.

ולהתמודד עם הצריחות של כל ילד, מעצבן.

ואפילו כולנו מודעים לבעיות שעוד תתעוררנה,

הרי מצווה לקוות שהשיטה על הסף,

תיטיב לבריאות הנפש של הטף.

וככל שניווכח שאכן זה כך, הרי זה משובח.

על הגזבר והחגים / וילי קדם

הגזבר הוא האיש ש… מתפלל כל חג:

בחנוכה – על הניסים;

בראש השנה – אבינו מלכנו, מחק כל שטרי חובותינו;

וביום הכיפורים – גמר חתימה טובה,

בחיים אין לו נחת

אלא כאשר יד אחת נותנת

ויד שנייה לוקחת.

הגזבר נתן והוא לקח, יהי שם הגזבר מבורך…

 

מפעל התעשייה / וילי קדם

(מתוך הגדת מעגן 1964)

כמה מעלות טובות להקמת מפעל תעשייה במעגן:

אילו הקמנו רק בחצר כנרת, את מפעל האריגה לתפארת – דיינו.

אילו התגשמה תקווה מיוחלת, להיות שותפים בחרושת “קלת” – דיינו.

אילו נכנסו כשותפים ל”אשד”, לעסק של מיץ ורסק – דיינו.

אילו הקמנו בית הארחה והביא לנו ברכה – דיינו.

אילו היה לנו מזל, במפעל הארגז”ל – דיינו.

אילו המזל האיר לנו פנים, בגידול החורפנים… – דיינו.

על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת לנו,

שלא מפעל אחד רצינו להקים, אלא כמה וכמה,

שבכל דור ודור לפי תור ותור, קמו לנו אנשי מעשה,

שחשבו על הקמת תעשייה ומכל המחשבות על תעשייה,

נשארנו רק עם המעשייה…

כתיבת תגובה