דפי הנצחה לאה (ליו) גוטמן

ליו גוטמן לבית מנדלבאום נולדה בשנת 1923 בעיר קלוז', בירת טרנסילבניה, שבה הייתה קהילה יהודית עשירה בחיי תרבות  ובפעילות ציונית. אביה היה גבאי ומנהל חשבונות של קהילת פועלי צדק. האב נפטר בגיל צעיר והמשפחה נקלעה למצב כלכלי קשה. בנעוריה הצטרפה ליו לתנועת הבונים. יחד עם חברים נוספים מהתנועה הגיעה כנערה לחברת הנוער ד' באפיקים. למרות בקשתם של חברי אפיקים, החליטו חברי חברת נוער ד' להיצמד למטרתם המקורית ולהצטרף, בשנת 1943 לגרעין הטרנסילבני שכבר ישב בחצר כנרת. אימה ושתי אחיותיה היו בין מאות אלפי יהודי הונגריה וטרנסילבניה שנספו ביד הצורר הנאצי  באושוויץ בשנת 1944.

בחצר כנרת פגשה את מיקי גוטמן, ויחד הקימו משפחה ונולדו שני הבנים – שרוליק ז"ל ויעקב. בקיבוץ הייתה חברה פעילה ומעורבת, ונודעה כמי שמביאה לכל מקום אווירה טובה ומצב רוח מרומם.  שימשה כמטפלת תינוקות, סנדלרית, סדרנית עבודה ומטפלת נעורים.

בעקבות הפילוג, עזבו ליו ומיקי את מעגן לבית אורן, ומשם עברו לטבעון. הם חזרו למעגן בשנת 1961. מיקי דחף והקים את חניון מעגן, וליו עבדה לצידו במשך שלוש שנים. משם עברה למפעלים האזוריים ועבדה 13 שנים במכון התמרים. על תרומתה הרבה בבית האריזה  זכתה בפרס העובד המצטיין מטעם המכון לפריון העבודה. על זכייתה בפרס אמרה: לא מגיע לי פרס, אני פשוט אוהבת לעבוד.

אחר כך חזרה לעבודה בהנהלת החשבונות במעגן. הייתה פעילה בוועדת ותיקים בארגון פעילויות, שמירת קשר ודאגה לחבריה, מייסדי מעגן. בפרט סעדה במסירות רבה את חברתנו מירי קהת ז"ל.

בשנת 1970 פקד את המשפחה אסון כבד עם נפילתו של הבן הבכור שרוליק ז"ל במלחמת ההתשה בתעלת סואץ. שרוליק נפל כמפקד פלוגת שריון, חשוף בצריח הטנק. ליו שמרה את צערה עמוק בליבה, אספה כוחות פנימיים והמשיכה באומץ  בחיי היום יום, שואבת תמיכה ממשפחתה ומנכדיה. בשנת 1977 נפטר מיקי, וליו נותרה לבד עם כאבה, אך היא התגברה והמשיכה בעבודה ובפעילות.

בראיון שנערך עם בוגרי חברת נוער ד' שהופיע בעלון מעגן אמרה ליו: "הקיבוץ שונה היום ממה שחשבנו שיהיה, אבל איני רואה בו דבר שלילי. השינוי חל בתהליך איטי וטבעי. טוב לי גם כיום בקיבוץ. אני שלמה עם עצמי, יש לי הרבה חברים, אני תורמת לכלל ואוהבת את מקום עבודתי."

בימי הזקנה היא עדיין מעורבת, לומדת להפעיל מחשב, ונהנית מנכדיה המקיפים אותה באהבה. שמרה על אופטימיות ורוח טובה, ואז בא הניתוח האחרון, הקשה, ממנו לא הצליחה להתאושש .

נזכור את ליו כחברה שביקשה רק לעזור ולהיטיב עם הזולת, את חיוכה הטוב ואת תרומתה לקהילת מעגן.

יעקב ואילנה, ניבה, והנכדים- אנו חברי מעגן איתכם באבלכם הכבד.

כאן באדמת קיבוצה, לצד אהוביה מיקי ושרוליק, לצד חבריה ראשוני מעגן,   תמצא ליו מנוחה.