חילקה בן יוסף

מאת: גיא שוקרני

נפגשתי לשיחה עם חילקה בן יוסף, חילקה אמר לי פעם בעדינות האופיינית שלו, שעלי לראיין את החבר'ה המבוגרים של הקיבוץ. לקח לי בערך כשנה להבין את הרמז הדק… (לעיתים אני לא הכי חד) אך לבסוף מצאתי את הזמן ונפגשנו לעבור יחד על התחנות הרבות בחייו, בעיקר כאן בקיבוץ מעגן.

חילקה נולד בשם יחיאל בן יוסף ב-1934, בצפון תל אביב. שם המשפחה המקורי של משפחת אביו היה בכלל גרינשפן, וכמעשה רבים החליט אב המשפחה לעברת את השם ובחר בשם בן יוסף (על שם אביו יוסף). שאר אחיו של אביו, עיברתו אף הם את שם משפחתם, אך לשמות אחרים, מה שיצר בלבול רב במפגשים המשפחתיים…

דרכו של אביו לתל אביב עברה דווקא בפוריה (עוד לפני שנקראה כך), יחד עם חברים נוספים הוא קיווה לקחת חלק בהקמת קיבוץ חדש באיזור, אך המצב באותה תקופה היה קשה ולבסוף הקבוצה התפרקה אט אט מחבריה. אביו של חילקה מצא את עצמו חזרה בתל אביב, שם החל לעבוד כמנהל עבודה בחברה קבלנית והיה אחד האחראים על פרויקטים משמעותיים כדוגמת מחנה צריפין, מחנה ביצורים ביריחו ואף מחנה צבאי לצבא האנגלי באיזור דמשק. 

בצעירותו, חילקה היה חבר בקן הימי של תל אביב, שם זכורים לו במיוחד אימוני החתירה שביצעו בירקון ושיט מפרשים מתל אביב עד לראש הנקרה. כנראה שהחיבור לשיט נדבק באחד מילדיו, זיו, אשר עליו נרחיב בהמשך. בהמשך שנות נערותו הצטרף כחניך לעליית הנוער. 

כבר מגיל צעיר היה ברור לו שיעבור לגור בקיבוץ, משפחתו תמכה מאוד במהלך, ובשנות לימודיו האחרונות מצא עצמו בשפיים, ולאחר מכן בקיבוץ גשר הזיו (לשם עבר ללא סיבה שזכורה לו…). 

במהלך שירות בגדנ"ע בעין יהב, פגש חברים מעליית הנוער ששהו באותו הזמן במעגן, הם סיפרו לו על כמה טוב להם בקיבוץ (כנראה שלא הזכירו את מזג האוויר) וכבר במהלך אותה הפגישה חילקה פנה לאוטי (מנחם דניב), ושאל אם אפשר להצטרף עימם לקיבוץ, אוטי הסכים מיד, ובפרץ של ספונטניות חילקה עלה עם החבר'ה על האוטובוס  ו-67 שנים לאחר מכן חילקה עדיין פה בקיבוץ.

לאחר הצטרפותו לקיבוץ התגייס לנח"ל ושירת במחנה הנח"ל שהיה במיקומו של כפר הנופש כיום.

תוך כדי השירות החל לעבוד בנגרייה (תפקיד אליו יחזור שנית לאחר שנים רבות), אך פוטר מתפקיד זה לאחר שנאמר לו שהוא צובע יותר מידי טוב… 

לאחר מכן החל לעבוד כטרקטוריסט וביצע את עבודות החצר בקיבוץ בנוסף להובלת חלב וביצים לסניף של תנובה בדגניה א'. בתפקיד זה שימש כ-15 שנים. לאחר שנים אלה, עברו חילקה והטרקטור למספוא, הפעם תפקידו היה כאחראי על איסוף הקציר והעברת האוכל לפרות, בעבודה זו עסק במשך כשנתיים.

תוך כדי העבודה במספוא, היה מסייע לענף הבננות בהובלות שונות, עד שעבר לעבוד שם במשרה מלאה, עדיין כטרקטוריסט, אחראי על הסעת העובדים והובלת הסחורה ליעדי החלוקה השונים. 

מתיאוריו את התקופה נשקפת תמונה של קיבוץ המתנהל בצמצום תוך הקפדה על כל הוצאה והוצאה.

כך למשל, על 32 גלגלי עגלות אשר היו מובילות סחורה ניתן היה למצוא גלגל ספייר אחד! וכשהיו נחוצים שקים לעטיפת הפרי, היה צריך להסביר למונדי הגזבר מה הצורך בכל שק ושק, מה השימוש בהם וכיו"ב. זאת צורת החשיבה המעגנית אשר מושרשת עד היום, כאשר כל החלטה מחושבת ללא חיפזון ונבדקת בצורה מעמיקה.

חילקה בילה כ- 15 שנים נוספות בתור הטרקטוריסט הקבוע של הבננות, כשתופעת הלוואי של הישיבה בטרקטור שנים כה רבות הייתה הפתחתות של כרס אימתנית…  לאחר שראה שהוא מגיע למצב כבר בלתי נסבל, החליט שהוא עוזב את הטרקטור ועובר לעבודה בניהול הפזנון המיתולוגי.

חילקה עבד בפזנון במשך כשנתיים והוא מעיד שהעבודה שם הייתה קשה מאוד, כשלעתים נאלץ להשלים משמרות רצופות מבוקר ועד ליל. הפזנון עבד טוב והניב רווח נאה, אך לא תמיד היו מספיק עובדים בנמצא, מה שהוביל ללחץ גדול על מי שניהל את המקום. זכור לו במיוחד יום חתונתם של מישל ונאווה, אשר התרחשה בל"ג בעומר. באותו יום נופשים רבים עברו בפזנון בדרכם למירון וחילקה נותר לבדו במשמרת, עד שהחליט שהוא לא ממשיך יותר.

מהפזנון עבר לכפר הנופש המתחדש, בדיוק בתקופה שבה הביאו את הקראוונים החדשים מאירנלד. במשך שנתיים שימש כאחראי על הקראוונים, דאג לספק הסבר לאורחים ולדאוג שהם מחזירים אותם במצב תקין, וכמו כן דאג לשלוח מתנדבות אשר תפקידן היה לדאוג לניקיון הקראוונים. 

לאחר כשנתיים בתפקיד זה, הוא השלים מעגל וחזר לנגריה – התחנה הראשונה והאחרונה שלו בעבודות הקיבוץ, הפעם למשך עשרים השנים הבאות. בנגריה עבד יחד עם טדי לבנקופף זכרונו לברכה, עד שטדי פרש לגמלאות. לאחר פרישת טדי, הצטרפו לנגריה ישראל מרמלשטיין, יצחק איילון ושמוליק טל וכולם עבדו יחד בנגריה.

הנגריה באותה תקופה הייתה אחראית על פרויקטים רבים בקיבוץ, כך לדוגמא אחד הפרויקטים הגדולים היה בעבודות הנגרות של כפר הנופש, כאשר מרבית הריהוט של כפר הנופש בזמנו נעשה על ידי צוות הנגריה. בנוסף לפרויקטים כגון פרויקט זה, הנגריה הייתה אחראית על כל הריהוט לבתי החברים בקיבוץ (ארונות, מטבחים, משקופים לבתים וכד') וגם על עבודות נגרות שונות לקהילה כדוגמת הכנת תאים לבגדים במחסן הבגדים, כל הריהוט של חדר הזיכרון בבית הצנחן, ועבודות שונות בבתי הילדים. חילקה עבד בנגריה עד שהצטרך לצאת לפנסיה בעקבות ניתוח להחלפת מפרק ברגלו.

בגיל 39, לאחר לילה של הקאות ושיעול קשים, חילקה החליט להפסיק לעשן ומאותה לילה אכן לא עישן שוב. כפיצוי על הפסקת העישון התחיל לאכול יותר ומשום כך החליט שהוא מתחיל לרוץ. הוא מספר שהריצה הראשונה שעשה הייתה מהסופר עד לשער הקיבוץ, שם עצר והתנשף בכבדות בלי יכולת להמשיך. אך משם המשיך והתמיד ולבסוף השתתף בתחרויות ריצה ארוכות כדוגמת הקפת התבור כמו גם לקח חלק בקבוצת אופניים שהייתה נוסעת תדיר במקומות שונים בארץ. אחד המסלולים הזכורים לו ביותר היה מצומת מסמיה עד לאילת, דרך מצפה רמון. שמירת הכושר הפכה לדרך חיים לחילקה וגם כיום, לאחר שני ניתוחים להחלפת מפרק, הוא ממשיך לשמור על כושר כשכל בוקר הוא עושה הליכה קצרה, מבצע אימון של ירידה ועליה במדרגות של כפר הנופש ומרים משקולות 1000 פעם בכל יד בכל יום!

חילקה ידוע כאחד הצלמים הקבועים של הקיבוץ בהיותו אחראי על מאות, או אולי אלפי תמונות הנמצאות כיום בארכיון הקיבוץ. הוא החל לצלם לפני כ-50 שנה ועד מהרה הצילום הפך לתחביב קבוע. הוא אף למד במכללה פיתוח והדפסה ופתח לעצמו מעבדת פיתוח בבית, כשעל מנת לעשות זאת היה צריך להביא כיור מהוריה של ארנונה. בהמשך התאחד עם עוד כמה חובבי צילום בקיבוץ (עוזי מניס ומישל אדרי), ויחד הם פתחו מעבדה משותפת. רוב צילומי השחור-לבן שנמצאים כיום בארכיון הם של חילקה, כשהוא מעיד על עצמו שהוא פשוט צילם כל מאורע שהתרחש בקיבוץ, אם זה כניסה של חברים לבתים חדשים, החלפת גגות, אירועי הקיבוץ, השיפוץ של כפר הנופש, המעבר של חדר האוכל לסל"ע ועוד אירועים משמעותיים רבים. לחילקה חלק חשוב מאוד בשמירה על ההיסטוריה של הקיבוץ ובהנגשת העבר לכל תושבי הקיבוץ בהווה ובעתיד.

למרבה הצער, בשל מגבלות הטכנולוגיה של זמנו, לא ניתן כיום לזהות אילו צילומים בוצעו על ידי חילקה, ואילו על ידי צלמים אחרים.

את ארנונה הכיר חילקה בעקבות שידוך של מרים שמן ז"ל, ארנונה הגיעה לקיבוץ לרגל טקס גמר טירונות יחד עם ידיד שלה, אך דווקא לא באירוע זה הכירה את חילקה. היא שבה לביתה ונפגשה דרך מקרה עם מרים שמן, שזכרה אותה לטובה. מרים הציעה לה לבוא ולהכיר את חילקה, היא ניאותה להגיע לקיבוץ וחילקה הפעיל את מיטב מהלכיו והרשים את ארנונה בנסיעה על כנף טרקטור עד לעין גב (מי יכולה לעמוד בפני כזאת רומנטיקה?). הקשר המשיך תוך כדי שארנונה משרתת כמורה חיילת בדרום ומגיעה לביקורים בצפון (חילקה היה עסוק מידי לנסוע לדרום) ולאחר מספר מפגשים, ארנונה הכריזה בפני חילקה שהיא רוצה להתחתן… וכך היה. הם התחתנו באירוע שאורגן על ידי הצבא (ארנונה עדיין הייתה חיילת), ונערך על יד התחנה המרכזית החדשה במעמד 200 מוזמנים עם תזמורת של ארבעה נגנים. כיום לאחר 60 שנה, וארבעה ילדים, הם עדיין יחד!

בנם הבכור גיל, הוא מהנדס מזון וכימיה שלמד בטכניון. בעבר היה לו עסק פרטי מצליח מאוד, עד שהחליט לסיים ולמכור אותו. כיום הוא מורה לכימיה לבוגרים לפני בחינות גמר, כהגדרת חילקה, הוא "מבסוט עד הגג" ואב לשני בנים ובת. 

אחד מבניו כבר סיים קורס חובלים, ומשמש כאחראי מכונות בצוללת ובנו השני סיים מסלול ב- 669, יצא לקורס קצינים, וכיום הוא קצין בגולני. הבת הצעירה מתחילה כיתה יא'. 

בנם השני של חילקה וארנונה, זיו, הוא מאמן קייאקים בכיר מאוד בארץ ובשנת 2000 אף יצא לאולימפידיית סידני בתור מאמן. לאחר מכן פתח מחלקה של קייאקים בחנות שהתמחתה בציוד ימי, משם התמחה בצבעים והתגלגל לטמבור וכיום הוא משווק צבעים מיוחדים חסיני אש ועושה פרויקטים בכל הארץ. הוא עדיין מתעסק בקאייקים, כשלראיה שתי בנותיו אף הן מתחרות בקייאקים: בתו הבכורה ליהי מנסה לעמוד בקריטריון לאולימפידה ב2024, והבת הקטנה רק מתחילה באימונים.

הבן השלישי ניר, האחד והיחיד, למד חשמלאות רכב, עובד במשך השנים בחקלאות במעגן, כיום במנגו, ובנוסף מחזיק את האופנייה של מעגן פעילה בכוחות עצמו.

הבן הרביעי, רון, למד תואר ראשון בחקלאות ברחובות, משם עבר לטכניון, סיים תואר שלישי בביולוגיה מולקולרית ועבד תקופה בתרביות בננות. לאחר מכן עבד יחד עם גיל בחברה שלו ומשם התגלגל לחברה אמריקאית שמייצרת אוכל לחיות מחמד. רון עבד מהארץ במשך תקופה עד שהשתכנע לעבור לארצות הברית יחד עם משפחתו ולעבוד מפנסילבניה. משם עבר לקליבלנד, אוהיו לאחר שהמפעל נמכר לחברה גדולה. לרון יש ארבעה ילדים צעירים אשר הגיעו לאחרונה לביקור של שבועיים בארץ.

לרגל סיום הראיון אני מבקש מחילקה לתאר את הקיבוץ המקורי ואת דרך החיים השיתופית לעומת החיים בקיבוץ היום. לחילקה ישנם זיכרונות נעימים של אחווה, תרבות משותפת וחברותא אמיתית בין החברים. הוא זוכר שהיו נפגשים בחדר האוכל ונשארים לעיתים לשיר עד אור הבוקר, או בפורים, כשהיו מכינים את החג חודשיים מראש, וגם במפגשים יומיומיים כאשר במקום לקרוא עיתון או לצפות בטלוויזיה לבד, כולם נפגשו במועדון לחבר לקרוא ולשוחח יחד. גם זכורים לו במיוחד הגיוסים שנעשו בקהילה על מנת לשפר את חייהם של החברים, כמו לדוגמא סלילת המדרכות שהתבצעה בזמנו על ידי החברים עצמם, שלא כמו בזמננו… 

אך לצד זכרונות אלה, גם זכורים הימים הקשים כאשר לא היה כסף בקיבוץ, ועל כל תוספת שהצטרכו בביתם על מנת לסייע לארנונה להתנייד בבית, נדרשו להסביר מחדש את הצרכים המיוחדים של חולת פוליו. ההרגשה שהתקבלה הייתה שצריך להתווכח על מנת לקבל תנאים בסיסיים.

בתקופה מסוימת לכל חבר היה פנקס עם התקציב האישי, וכל פעם שקנית משהו, היו מסתכלים ובודקים כמה נשאר לך מהתקציב ונכנסים ל"קישקעס" עם שאלות של כמה אתה חוסך, וכמה אתה מוציא… 

כך שבסופו של דבר, המצב של היום בקיבוץ נוח יותר מבחינת החיים האישיים של החברים, אך אולי יש מקום להחזיר במעט את החברותא.