תום מניס – איפה הם היום

מאת: גיא שוקרני

נפגשתי לשיחה עם תום מניס, בנם של עוזי ז"ל ומרי. כמו שיוצא גם בקיבוץ קטן כמו שלנו, לא ממש הכרתי את תום לפני השיחה, כשרק שמעתי וראיתי פה ושם פרסומים על גלידות משובחות. בפגישתנו הקצרה התוודעתי לבחור שאמנם נראה צעיר, אך עבר כברת דרך גם במסעותיו בעולם ובעיסוקיו השונים, סיפור הצלחה מעורר השראה.

תום אח לארבע אחיות, גלית, אפרת, הדס ולי, כאשר הוא הצעיר במשפחה.

נשוי כבר כשנה לשלי, בת 29 מהוד השרון, נולדה בניו יורק להורים ישראלים שחזרו ארצה, שלי סטודנטית להוראת אנגלית, כשבמקביל היא כבר מלמדת כיתות ב' ועוסקת בינתיים במסעדנות. בני הזוג מתגוררים במרכז תל אביב. ההיכרות ביניהם התחילה דרך חברים, כששלי הגיעה לביקור (איך לא) בגלידריה בדיזינגוף, כנראה שהיא ממש אהבה את הטעמים, כי מאז הם פשוט ביחד, כבר ארבע שנים.

איך זה לגור במרכז תל אביב, בתור בחור שבא מקיבוץ שקט בצפון?

מבחינתי מעגן היא סוג של בועה, אני חושב שכל הצעירים צריכים לצאת קצת החוצה ולחוות עולם אחר. מחוץ לקיבוץ אתה דואג לעצמך, אין רשת ביטחון, אתה רודף אחרי שכר דירה ועבודה, ומתחרה בכל העולם. אז אני בעצם מתנסה בכל מה שאפשר,וחווה חוויות מעצבות בתקווה שיום אחד נחזור.

ממתי אתה כבר לא במעגן?

אפשר להגיד שמאז הצבא אני נמצא יותר מחוץ לקיבוץ, בצבא שירתתי בתור תומך לחימה בסיירת מטכ"ל. לאחר סיום שירות חובה, נשארתי בקבע לעוד כשנתיים, ומיד לאחר השיחרור טסתי לארה"ב לשנתיים שבמהלכן עבדתי באלסקה בדיג. העבודה שם על ספינות הייתה חוויה מדהימה ומאתגרת. כשעונת הדיג הסתיימה הייתי יוצא לטיולים, טיילתי בארה"ב שנה אחת, ובעונה לאחר מכן יצאתי לטיול בניו זילנד ובאוסטרליה. באוסטרליה עבדתי כחודשיים בחוות כותנה תוך כדי הטיול, מה שהספיק לשלם עבור כל שאר הטיול.

במהלך התקופה הזאת הייתי אולי שבועיים בארץ לביקור בקיבוץ אצל אמא, אבל דאגתי שהיא תבוא לפחות פעם בשנה לבקר אותי בארה"ב.

אחרי אוסטרליה חזרתי לעוד עונת דיג באלסקה, ומשם חזרתי לזמן קצר בקיבוץ. אחרי חודשיים כבר עברתי לתל אביב, כשידעתי שאני בדרך לפתוח עסק חדש.

איך היה לעבוד בכפור באלסקה? ובמטעים באוסטרליה?

אני חושב שלגדול בקיבוץ, וכמובן גם הצבא, הכינו אותי מנטלית להתמודד עם כל הקשיים ולימדו אותי להיות מוכן לעבודה קשה. מכיתה ט' עבדתי בצמוד לבני באבוקדו, ואני מרגיש שהבסיס הזה של עבודה בקיבוץ, הכין אותי להרבה התמודדויות בחיים. ההבנה של מה זאת עבודה ומה צריך לעשות על מנת להגיע לתוצאות, ממש הושרשה בי במהלך ההתבגרות בקיבוץ.

ספר קצת על הגלידריה, מה הוביל אותך דווקא לתחום הזה?

אני לא חובב גלידה באופן מיוחד, בגילאים צעירים היינו מרימים מסיבות במטעים, כך שבתחילה חשבתי בכלל לפתוח פאב, ועשיתי לשם כך קורסים במעו"ף ובאוניברסיטה הפתוחה, כי אני מאוד מאמין בללמוד מה שצריך בקורסים ממוקדים ולא בלימודים ארוכים לשם התואר בלבד.

מכאן התגלגלתי לגלידה באופן לא צפוי, כשבהמלצתו של בני נפגשתי עם חבר שלו, שבלי להתכוון העלה תוך כדי שיחה את האופציה של גלידריה. החלטתי לחקור את הנושא ונדלקתי על זה, יש משפט שאמר לי קרוב משפחה "אני בן 80 ואני עדיין מלקק גלידה", זאת אומרת שיש שוק מאוד גדול ויציב לתחום.

בניתי מספר תוכניות עסקיות, והחלטתי שאני בוחר בלג'נדה. ב- 2014 פתחתי את הסניף הראשון שלנו, ישר במרכז העניינים בכיכר דיזינגוף, בלי חשש ישר למקום הכי חזק במרכז הארץ.

מה זה אומר לתחזק עסק כזה?

בתחילה קיבלתי שוק בעיקר מהעלויות העצומות שאתה צריך לשלם למדינה, לעירייה ולכל הרשויות רק כדי לפתוח ולתחזק את העסק, הבנתי כמה זה קשה להיות עצמאי. עד היום, למרות שהעסק יציב, אני עובד עד השעות המאוחרות של הלילה כדי לוודא שהכל מתקתק ועובד כמו שצריך. אני נוסע בכל שנה לאיטליה כדי להתמקצע וללמוד דברים חדשים.

כמו כן, תמיד צריך לשאוף להתקדם, להתפתח ולא לפחד מניסיונות חדשים, כך לדוגמא, ב- 2016 קנינו סניף נוסף בנמל יפו, וב- 2018 שידרגנו אותו ועברנו למיקום יותר גדול בנמל. בנוסף פתחנו באופן עצמאי עגלות לאירועים, כשאנחנו עושים אירועים למגזר העסקי, אירועים פרטים וחתונות, התחלנו עם עגלה אחד והיום אנחנו כבר עם ארבע עגלות וממשיכים לגדול ולהתרחב.

אחד מהאיומים הגדולים שיש כיום בתל אביב, זה הירידה בתיירות הפנים. אמנם ישנה תיירות חוץ שעדיין מגיעה וגם התל אביבים עצמם עדיין קונים בעיר, אבל מרגישים ירידה מצד הישראלים שפעם היו מגיעים לתל אביב לשופינג ולחוויה. זאת עוד בעיה שאנחנו נאלצים להתמודד איתה. ואם זה לא מספיק, היה לנו במשך השנתיים האחרונות שיפוץ נרחב של כיכר דיזינגוף, ההתמודדויות לא קלות ואתה צריך להיות מוכן לכל מיני תרחישים.

איך השפיע השיפוץ של דיזינגוף עליכם?

בהרבה עבודה משותפת של העסקים בכיכר הצלחנו לשמור על כך שאף אחד מהעסקים לא נפגע או נסגר כתוצאה מהשיפוץ. הצלחנו להקים ועד שאני אחד מיוזמיו ויושבי הראש שלו, הועד מקיף שמונים וחמישה עסקים על רצועה של 400 מטר, זאת פעם ראשונה שועד כזה מצליח לקום, להחזיק מעמד ואף לרשום הישגים לא מבוטלים. התנהלנו יחד מול העיריה בעקבות השיפוץ, והצלחנו להשפיע המון על ההחלטות של העיריה ולשמר את האינטרסים של העסקים, הגענו למצב שאנחנו מתנהלים כגוף אחד מול העיריה, שזה משהו שלא נעשה בעבר. בעקבות ההצלחה של הוועד שלנו, הוקמו עוד חמישה ועדים.

במסגרת הנושא הזה של מעורבות קהילתית, עשיתי קורס במכללה למנהל ביזמות ומנהיגות ציבורית שמומן על ידי היחידה (מטכ"ל), והפגיש אותנו עם רבים מבוגריה, קורס שהשפיע עלי רבות ואני מקווה שאוכל ליישם אותו.

מה עם מעגן?

מעגן מבחינתי היא בית, פשוט ככה. למרות שאני הרבה שנים בחוץ, אני מאוד מחובר לחבר'ה ממעגן, כל פעם שחבר'ה מגיעים לתל אביב הם מגיעים לישון אצלי, אנחנו עושים פעם בשנה טיול משותף, נפגשים ביחד כל פעם שאני מגיע לקיבוץ. בימי ההולדת שלי, כל החברים מגיעים אלי לתל אביב ואנחנו הרבה ביחד. יוצא שפיזית אמנם אני רחוק, אבל אני מאוד מרגיש שהבית זה פה. גם היום, לאחר כל כך הרבה שנים, כששואלים אותי מהיכן אני מגיע, התשובה האוטומטית היא מעגן, כשכמובן לאחריה מגיע ההסבר, "לא מעגן מיכאל", מעגן שעל הכנרת…

אני בהחלט רואה את החיים העתידיים שלנו במעגן, במיוחד כשיגיעו הילדים, איכות החיים לילדים פה היא מדהימה, זה משהו שאני מבין כיום בראייה לאחור, החיים פה במסגרת שמצד אחד עוטפת בחבורה מגובשת של ילדים, ומצד שני גם מעניקה הזדמנות להרגיש ולטעום מה זאת עבודה במסגרת, זה משהו שלא ניתן למצוא במקומות אחרים.

יאללה… מחכים שתחזור