עם יוסי איטח

מאת: גיא שוקרני

המפגש הראשון שלי עם יוסי היה על מגרש הכדורגל במעגן, כמובן שהוא רץ שם יותר מכל הצעירים, כיוון, צעק, גער ונזף בכל מי שביצע טעות שטותית, ובעיקר שיחק באינטנסיביות של משחק גמר גביע.

אני זוכר שהמחשבה שעברה לי בראש הייתה, מה בדיוק חושב לעצמו החמום מוח הזה? סה"כ באנו לרוץ קצת אחרי כדור… כמה ימים אחרי המפגש הראשוני הזה, ראיתי את יוסי ליד הסופר, אמרתי שלום מנומס, וקיבלתי חזרה שלום עם חיוך מלא בשמחה ופנים קורנות. הוא הזמין אותי לבוא שוב לשחק ולהתמיד בכושר, מה שהותיר אותי קצת מבולבל כי לא הייתי בטוח שמדובר באותו אדם…

הניגוד הזה בין יוסי האינטנסיבי שעל המגרש, לבין הבחור עם החיוך האמיתי והכנה סיקרן אותי, ולקח כמה שנים טובות, אבל סוף סוף הגעתי לשיחה אישית איתו, כאשר תוך כדי הראיון גיליתי עוד ועוד פנים, שאני מקווה שאצליח להעביר אל הכתב.

יוסי הוא אח אחד משבעה אחים ואחיות, הוריו עלו לארץ ממרוקו והשתקעו בשדרות. כשהוא מדבר על הוריו, ניכרת ההתרגשות בקולו, הוא מספר על משפחה חמה, מאוד מחבקת, כשאביו עבד במשך רוב היום על מנת לפרנס את הבית, היה יוצא ועובד משלוש לפנות בוקר עד חצות, ואימו הייתה אשת בית, בשלנית מדהימה, שדאגה להאכיל באמצעים המוגבלים שהיו להם את כל הילדים, כך שאף פעם לא הרגישו בחוסר. יוסי מעיד שהאוכל היה כל כך טעים עד שהגיעו אל אימו כדי ללמוד מתכונים, אך הוא עצמו היה צריך להיזהר בכמויות על מנת לשמור על הכושר…

החינוך שקיבל בבית, היה מושתת על ערכי נתינה וכבוד לאחר, ערכים אלה כמו ונטמעו בו אך ורק מהתבוננות בהוריו, והדוגמא שהם שימשו לו. עדות להשתרשות של ערכים אלה בו ניתן למצוא לאורך תקופות שונות בחייו.

דוגמא לנתינה הזאת אפשר למצוא בסיפור מקסים שיוסי משתף איתי. אחרי שכבר עבר לגור מספר שנים בקיבוץ, נפגש לשיחה מקרית עם איתי בן שושן (בנו של אמנון), איתי סיפר לו שהוא כרגע בשנת שירות, עובד בשדרות, במפעלי שער הנגב, הוא תיאר גבר מבוגר שבכל פעם שהוא מגיע לעבודה מציע לו לאכול ולשתות, ממש דואג לו בצורה אבהית, כשיוסי דלה ממנו עוד פרטים על שמו של הגבר ועיסוקו, התחוור לשניהם שמדובר על אביו של יוסי, יעקב, שפשוט החליט לקחת את איתי תחת חסותו מבלי לדעת שהוא מאותו הקיבוץ כמו בנו.

הספורט תמיד היה מרכיב מרכזי בחייו, כבר מילדות עסק בכל ספורט אפשרי. כשהשילוב של כושר פיזי ומנטלי, יחד עם קואורדינציה הובילו אותו במיוחד לכדורסל ולכדורגל, שם שיחק בקבוצות הנוער של שדרות ובאר שבע, כאשר עד היום ניתן לראות אותו נאמן לאורח החיים הספורטיבי, עם ריצות בוקר ואימונים יומיומיים.

מלבד ספורט, יוסי התחבר לתנועת הנוער העובד והלומד והיה חבר פעיל בה, במסגרת התנועה נחשף לאורח החיים הקיבוצי, הרעיון של השיתופיות והעזרה ההדדית מאוד קסם לו, ונראה שכבר מכאן ניטעו בו ניצני החשיבה על מעבר עתידי לקיבוץ. בנוסף, עובדה מעניינת היא שהוא אף ניגן בחצוצרה (אולי מכאן מגיע קולו הרועם)…

החינוך בבית לנתינה ואהבת הארץ הוביל אותו באופן טבעי לשירות משמעותי בצה"ל, יוסי התגייס לנח"ל מוצנח, גדוד 50 ומעיד על עצמו שהיה "מגיסט מורעל", הוא היה בכושר שיא מבחינה גופנית, נושא על עצמו סטים של אלפי כדורים בנוסף למג המכביד, מתגאה ביכולת לירות במג בבודדת ולא בצרור. ההקרבה העצמית הזאת נמשכה בהתנדבות שלו למילואים עד גיל 45.

במהלך השירות הסדיר, השתתף במסלול של"ת (שירות ללא תשלום), שבמסגרתו עבד במשך כשנה בקיבוץ משמר דוד, שם התגבשה בו ההחלטה הסופית לעבור לקיבוץ לאחר הצבא. ואכן לאחר סיום השירות, הגיע ליחידה להכוונת חיילים, שם נפגש עם לא אחרת מאשר חניתה, הספיקו לחניתה שתי דקות של שיחה כדי להודיע לו שהוא עובר למעגן ( "כי את הטובים היא שומרת לקיבוץ שלה"). כך התגלגל לו לצפון, המשפחה בתחילה קצת התנגדה למעבר, גם מפאת המרחק והתרבות השונה, אך יוסי היה מאוד החלטי ועבר לגור בקיבוץ במסגרת תכנית סל"ע שהביאה לקיבוץ חברים רבים וטובים.

לאחר כשנה בקיבוץ, ראה לראשונה את מירב דניב ז"ל בחדר האוכל, לדבריו, היא פשוט צדה את עינו ולא יכל להוריד ממנה את המבט. כשעברה לידו, ניסה "להסב" אליו את תשומת ליבה, המבט הכועס שהחזירה לו, לא בישר טובות כל כך בהתחלה. אך לאחר מכן בסיועו של אמנון וייסברון, הם נפגשו והתחברו לזוג תוך זמן קצר מאוד. לאחר שנה כבר התחתנו ויוסי במקביל התקבל לחברות בקיבוץ. כשיוסי מספר על מירב, ניכרת בו ההתרגשות, הוא מספר עליה שהייתה כולה דמות ומופת לנתינה, מירב נולדה וגדלה בקיבוץ, עסקה בעיקר בחינוך רוב ימיה וגידלה פה דור גדול ואיכותי של ילדים רבים, לאחר שעזבה את החינוך הקימה את המחלבה (המקורית) בקיבוץ, למדה גבנות ואפיה באופן עצמאי, והכינה גבינות ומאפים מדהימים לטובת כלל הקיבוץ. יוסי מתאר בחיבה ברורה, כמה היא הייתה ישרה בדרכיה, כשהיה מבקש שתביא עוגת גבינה מהמחלבה, הייתה שולחת אותו לקחת מהסופר כמו כולם, בלי שום העדפות מיוחדות.

העבודה הראשונה שלו בקיבוץ הייתה בבננות, וכמו בכל דבר שהוא עושה גם פה נתן מאה אחוז מאמץ, כשהזכרונות מהעבודה הקשה שם מאוד חיוביים, משם עבר לעבודה ברפת עם התורנויות בוקר בחליבה וחלוקת האוכל לפרות. במקביל ניהל את ענף הספורט בקיבוץ, שימש כאחראי סטודנטים, אחראי מתנדבים, אחראי סל"ע ושורה ארוכה של תפקידים, כשהוא מתנדב לכל תפקיד אפשרי ולעיתים גם מנודב על ידי מירב לעזרה בתרבות ובכל מה שצריך. אחד מגולות הכותרת שיזם והקים בעצמו, הוא חדר הכושר על שם צבי נוטי. יוסי היה מעביר שם חוגי התעמלות לחברי וחברות הקיבוץ, כשגם אחרי יום עבודה ארוך לא היה נח וממשיך ישר לחדר הכושר להעביר את החוגים.

בנוסף לעבודות השונות בקיבוץ, יוסי קיבל מילגה מהקיבוץ ללימודי הוראה וחינוך גופני, מה שהוביל אותו לבסוף לעבודה כמורה לחינוך גופני, יוסי עבד במשך כחמש עשרה שנה בתור מורה לחינוך גופני, בתחילה בנווה איתן, ולאחר מכן בבית הספר שקד בשדה אליהו, כל זאת יחד עם ניהול תחום הכדורגל בעמק הירדן.

כשהגיע יוסי לשדה אליהו, הוא קיבל קבוצה של תלמידים "בעייתיים", אם בעקבות בעיות התנהגות, או כאלה עם דימוי עצמי נמוך, יוסי לקח את קבוצת הילדים האלה והצליח להשפיע על חייהם בצורה משמעותית, אחד הרגעים המרגשים בראיון, מתרחש כשיוסי מספר על תלמידים שלו שגדלו כבר להיות בעלי משפחות, ניגשים אליו ואומרים לו שבלעדיו לא היו מגיעים להיות מה שהם כיום, ההשפעה של מחנך בצורה כזאת על תלמידיו היא דבר מיוחד לדעתי, היא מצריכה תשוקה, אידאולוגיה ויכולת להנהיג ולהשפיע, אלה יכולות נדירות שלא מצויות בכל אדם.

בנוסף לתפקידו כמורה, יוסי יזם טורניר קטרגל בשדה אליהו, הטורניר התקיים בין הכיתות השונות תוך כדי ההפסקה וזכה להצלחה רבה. ההצלחה שלו כל כך גדולה כשגם לאחר שיוסי עזב את בית הספר, הטורניר נמשך עד היום וקיבל את השם המתבקש "טורניר יוסי". כשהוא הגיע לבקר בשדה אליהו, הוא התקבל ביראת כבוד על ידי דור חדש לגמרי של תלמידים שמכירים את שמו רק מהטורניר. לאחר מותה בטרם עת של מירב, יוסי הרגיש ירידה במוטיבציה והחליט לעזוב את בית הספר, זאת עוד עדות לאופי הייחודי שלו, שאפשר לסכם במשפט שאמר לי "בכל דבר שאני עושה אני חייב לתת 100%, אם אני נותן פחות, אני לא יכול להיות שם".

כיום, כאמור יוסי מנהל את כל תחום הכדורגל בעמק הירדן, מאות ילדים מתאמנים במסגרות השונות בעמק כשהוא חולש על בתי הספר השונים ואף מאמן בעצמו. יוסי מעורב בפרויקטים שונים של דו-קיום בינינו, שמקרבים בין יהודים לערבים בתחומים שונים, בעיקר באמצעות הכדורגל, שמפגיש קבוצות שונות מן המגזר עם קבוצות מהקיבוצים בסביבה. יוסי אף אימן מספר קבוצות כדורגל מהמגזר והוא מתקבל שם בכבוד רב.

בסה"כ יוסי עוסק בחינוך כבר כ-30 שנה, נראה שתפקיד המורה והמחנך, הוא המקום שבו מצא יוסי את ייעודו ומקומו בחיים.

אסיים בסיפור קצר שסיפרה לי מורן בז'ה (אשתי למי שלא מכיר), בחור מהעבודה שלה סיפר לה שהוא שיחק עם ילדיו בכדור, כאשר במהלך המשחק שלהם, יוסי עבר במקרה לידם, וטרח לעצור ולשבח אותו על חשיבות הזמן שהוא מקדיש למשחק עם הילדים, הבחור התרשם עמוקות מהמקרה, זוכר עד היום את השיחה הקצרה, ודואג לשמר את הקשר עם ילדיו דרך המשחק. פשוט נדיר.