על תרבות מעגן עם חנה ודולב אסתרי

מאת: גיא שוקרני

נפגשתי לשיחה עם דולב וחנה אסתרי, לדבר עליהם ועל התרבות במעגן, ולנסות להכיר יותר לעומק את החוויה הזו של ריכוז התרבות, האתגרים, הקשיים וההצלחות. מקווה שתהנו…

את חנה קשה לפספס, ניתן לומר שהנוכחות שלה מורגשת ברגע שהיא נכנסת לחדר, אם בשל התלתלים המפורסמים (אותם החליטה לשחרר לחופשי בגיל 40), או בשל השפה המפולפלת והציורית שלה. תמיד דעתנית ומקורית, מלאת סיפורים וכל שיחה עימה היא חוויה.

לא תמיד קל לעקוב אחר שטף הדיבור שלה, כשלעיתים היא רצה בסיפוריה לכמה כיוונים שונים במקביל.

אני באופן אישי, מאוד נהנה מכל מפגש מקרי עִמה, בעיקר מהעוקצנות, מהחריפות ומביטויי הלשון שפשוט צריך לגזור ולשמור. אך נראה שההגדרה של "ילדה טוניסאית טובה מזִמְרָת" הכי קולעת לאופייה.

את דולב לא הכרתי לעומק עד לחזרתו יחד עם הילה ועילי לקיבוץ. לעומת חנה (או אולי בגללה…), דולב הרבה יותר רגוע, זורם על מי מנוחות, נותן לדיבור להתגלגל. אחת מהיכולות הבולטות שהוא ניחן בה, היא היכולת לדבר עם כולם בגובה העיניים – יכולת חשובה לתפקיד רכז תרבות כפי שנראה בהמשך.

חנה נולדה כבת עשִׂירית למשפחה יוצאת טוניס במושב זִמרת בדרום הארץ. אביה היה חקלאי, ובמשק שלהם גידלו תחילה ירקות, אותם אביה היה מוכר בעצמו בבאסטה בשוק, ולאחר מכן עברו לגידול פרחים.

היא מספרת, שכילדה עשירית נתנו לה לגדל את עצמה, כשהאחים הגדולים משמשים לה כהורים. הייתה לה ילדות מאושרת במושב בלי טלוויזיות, טלפונים, או יותר מידי משחקים. הילדים היו יוצאים החוצה ועושים ככל העולה על רוחם (לדוגמא מרימים אבטיחים מקיבוצים קרובים…). המשפחה והמושב היו מכלכלים עצמם בייצור עצמי עם תרנגולות לביצים, פרות לחלב ואפילו כבשים. זמרת מתוארת על ידי חנה כמעין טוניס קטנה בישראל, ניכר בה שהיא מתרגשת מהזיכרונות, ושהתקופה ההיא נמצאת עמוק בלבבה.

בגיל 18 החליטה להתגייס, בשונה מהרבה בנות במושב שהיו יוצאות לשירות לאומי. לדבריה היא רצתה להתנסות ולחוות חוויה מעצימה ולכן שירתה כמורה חיילת, כשהיא מלמדת נשים מבוגרות קרוא וכתוב, ומתייחסת לכל אחת מהן כאילו הייתה קרובת משפחתה. לאחר הצבא הצטרפה לסל"ע (סטודנטים לומדים עובדים), והקבוצה שבה הייתה הגיעה דווקא לגינוסר. באחת מהמסיבות אליהן יצאה הכירה את אברהמי ומשם לדבריה, הכל היסטוריה.

חנה עברה לקיבוץ מעגן, הביאה לעולם את דולב, שקד ומורן, ועבדה רוב הזמן במסגרות החינוכיות של הקיבוץ, בעיקר בגנים ובפעוטון. בנוסף, חנה ריכזה את תחום הבריאות במשך כשנה וחצי, ועבדה במקביל בכפר הנופש.

לפני מספר שנים הרגישה צורך לחזור קצת למשפחה בזמרת, "לנקות את הראש" כהגדרתה. דולב ושקד היו בצבא, והיא עברה עם מורן למעין שנת חופש בזמרת. בסופו של דבר, הגעגועים למעגן הכריעו וחנה חזרה יחד עם מורן לקיבוץ. לאחר חזרתה שימשה כרכזת תרבות למשך 3 שנים, בנוסף לעבודות שונות.

כיום, בתור סבתא גאה, היא חזרה לעבוד במערכת החינוך בקיבוץ, סוגרת מעגל, ועובדת גם בתור אחראית ארכיון. לאחר חזרת דולב ומשפחתו לקיבוץ, כשגם שקד עתידה לחזור בזמן המאוד קרוב, נראה שזה הזמן של חנה לזכות בקצת נחת (או להיפך… לעשות בייביסיטר לנכדים).

דולב והילה הכירו כשהילה למדה במכללת כנרת סוציולוגיה וקרימינולוגיה. דולב בדיוק סיים צבא, וכחודשיים לאחר שחרורו הם עברו לגור יחד בקיבוץ. לאחר מספר שנים בקיבוץ הם החליטו לעבור למרכז, דולב התחיל לימודים כהנדסאי בניין במכללה למנהל. לכשסיים, החל לעבוד בחברה שניהלה פרויקטים של אינסטלציה וכיבוי אש, ולאחר מכן עבר לעבוד בבזק. הם חיו במרכז (אם אפשר לקרוא ככה לרמלה…) במשך 6 שנים, ולא היו בטוחים אם יחזרו או לא.

הילה במקור מרמלה ודולב מספר, שהחוויה הראשונית שהייתה לה מההווי הקיבוצי, הייתה קצת טראומטית (לדוגמא, אנשים שפתאום נכנסים אליך הביתה בלי לדפוק…). ההחלטה לחזור לקיבוץ התקבלה לאחר הולדת עילי. להילה היה ברור שהחיים בקיבוץ יותר מתאימים לגידול ילדים, וכיום היא מרגישה את החיבור לקיבוץ בצורה משמעותית הרבה יותר. לראייה, אִמָּה, מלכה, עברה למעגן כדי להיות קרובה אליהם. מההימצאות של בני הזוג במרכז העניינים נראה כאילו מעולם לא עזבו.

כיום דולב עובד כסמנכ"ל תפעול בבית אריזה באלמגור והילה עוזרת מחקר במכון שמיר לחקר הגולן.

לאחר שהכרנו את האם ובנה, עברנו לשאלות על התרבות במעגן…

מה הביא כל אחד מכם לקחת את התרבות?
דולב:

כשראיתי את התפקיד עולה למכרז, כבר עברה לי בראש המחשבה לקחת אותו. כשבכנות, אחת הסיבות העיקריות הייתה השיקול הכלכלי. היו מסביבי קולות של אנשים קרובים שאמרו לי לא להתקרב לתפקיד, אך כשראיתי שאין כל כך היענות מצד חברים אחרים, החלטתי ללכת על זה, תוך ידיעה שאני נכנס לתפקיד בעיקר כאיש תפעול.

החיבור שלי לריכוז התרבות הוא יותר מהכיוון המקצועי, אני מסתכל על כל חג כעל פרויקט, ואני מאוד ביצועי בכל פרויקט שאני לוקח, הרגשתי שאני אעשה עבודה טובה בארגון החגים, ובדחיפה של החברים להשתתף ולעזור, אז הסיבה השנייה ללקיחת התפקיד היא הידיעה שאני אעשה אותו בצורה טובה.

חנה:

לפני שלקחתי את ריכוז התרבות, השתתפתי במשך השנים בהפקת מספר אירועים בקיבוץ, כמו לדוגמא טיול לים המלח שארגנתי יחד עם עמיעד בשנת ה-50 למעגן. היו גם מספר חגים שהייתי שותפה לארגונם, אז די קסם לי הרעיון של לקחת את זה בעצמי. שגם לשיקול הכלכלי היה חלק בקבלת ההחלטה, למרות שהתמורה הכספית לא עלתה בקנה אחד עם ההשקעה. אני חושבת שהתפקיד הזה דורש התמסרות רבה, צריך ממש לאהוב את העשייה הזאת על מנת להצליח.

מה זה אומר להיות רכזי תרבות במעגן?
דולב:

מבחינתי, אני הצינור שדרכו אנשים יכולים להפיק תרבות בקיבוץ. אני האדם שכולם ניגשים אליו כדי לארגן את כל ההפקות, כשאני מעניק להם את היכולת להרים את זה.

עוד חלק חשוב, הוא הנעת אנשים להשתתפות. יש אנשים שמתחברים לאמנות ומצד שני יש כאלה שמתחברים רק לתפעול, צריך לדעת לתפוס את האדם הנכון ולצוות אותו לתפקיד הנכון. יש פה הרבה פסיכולוגיה, לדעת איך לקחת אנשים ולחבר אותם ביחד לצוות, להדליק את הניצוץ שיגרום לאנשים לקחת תפקידים שונים בכל חג, כשלפעמים הם לא מבינים איך הם התנדבו לעניין מלכתחילה…

חנה:

תמיד דמיינתי שאני מארחת את כל הקיבוץ לחג אצלי בבית, ניסיתי לכוון לתחושה שהייתה לי בילדות בזמרת בתור משפחה, כשכולם היו ביחד בחג. בהסתכלות לאחור, אני חושבת שגם לקחתי את האחריות  מאוד אישית וללב, מאוד השתדלתי לעורר אנשים ולוודא שאנחנו מחדשים בחגים ושיש יותר תוכן. מאוד חייתי כל חג, וזה בא גם על חשבון המשפחה. כשהילדים היו חוזרים לחגים אני הייתי מפרפרת בין כל הארגונים השונים, כך שיש פה הקרבה משמעותית של זמן האיכות והחוויה המשפחתית.

הכל היה מאוד אינטנסיבי. תמיד חשבתי על רעיונות, רצתי אחרי חברים כדי לנסות להניע, ולפעמים עבדתי על מספר חגים ביחד, כשלדוגמא, יום הזיכרון, חג העצמאות ושבועות כולם כמעט ומחוברים ביחד וצריך להספיק את כולם, ולדאוג לחגים הבאים תוך כדי עבודה על החג הנוכחי.

אחרי שלוש שנים בתפקיד, כשראיתי שקשה לקבל תקציבים לחג והרגשתי שכבר "כואבים לי הריסים", עשיתי את יום הילד בנוסח הישרדות, שכלל לינה באוהלים והמון הפעלות מסביב. זה היה החג שאני הכי גאה בו, מבחינתי זו הייתה שירת הברבור שלי ויכולתי לפרוש בשקט לאחר מכן.

מה החשיבות של התרבות במעגן?
דולב:

רק בחגים נפגשים כולם ביחד, מכאן מתקבלת המסורת והזהות של הקיבוץ. בלי החגים כמעט ואין פעילות חברתית שמחברת בין האנשים בקהילה. יש במעגן הרבה קבוצות גיל שונות, שלא נפגשות ביום יום, ורק החגים נותנים להם מקום להתקרב וליצור משהו ביחד. כך שלתרבות יש חלק מאוד משמעותי ביצירת קהילה משותפת.

קצת חסרה היום ההשתתפות של הדור המבוגר יותר, שכנראה וקצת נשחקו. אני חושב שצריך קצת שינוי תפיסה, לעבור ממחשבה שאומרת "אני כבר את שלי עשיתי", למחשבה שדרך התרבות אנחנו מוצאים את המקום של להיות ביחד ולהתחבר לעוד אנשים בקיבוץ. השתתפות בתרבות זאת לא מטלה, אלא קבלת סיפוק מעצם ההשתתפות בהכנות לחג.

חנה:

בשבועות האחרון לדוגמא, הרבה מהנשים בקיבוץ הגיע להכנת הגבינות לחג, רק המפגש הזה עצמו, היציאה מהשיגרה, הייתה מהנה כמו החג עצמו.

דולב, איך היו החגים שעשית עד עכשיו?
דולב:

התחלנו בחג העצמאות, ארגנו כל החג ב-12 יום מאוד אינטנסיביים, כשלדעתי, התוצאה הסופית הייתה  מוצלחת. הייתה השתתפות גבוהה, כשכמעט כל משפחה הייתה מעורבת איכשהו, זה היה אתגר גדול ועמדנו בו יפה.

למחרת ערב יום העצמאות היה את החג לילדים, והפידבקים שקיבלתי היו שאנשים מאוד נהנו. בגלל שלא היה כל כך הרבה זמן עדיין לא חידשתי הרבה בחגים, אבל נראה לי שהצלחנו להפיק אירועים איכותיים בזמן קצר, וההצלחה נבעה מההתגייסות של כולם. כ-50 איש עסקו במלאכה ואני רוצה לציין במיוחד את שירי בבאי ושגית אפרים שנתנו את הטאצ' הנשי.

לאחר יום העצמאות היה לנו את ל"ג בעומר, שאולי מרגיש כחג קטן אבל מצריך יום שלם של התעסקות.

מכאן היה לנו את חג שבועות, כשגם בו רצנו כדי להספיק את הכל כי היה רק חודש להרים צוות ולהכין דברים. המשכתי את הקו של שבועות בתור חג קהילתי כשהחברים אחראים על הכנת האוכל וגם את החג הזה עברנו בשלום.

אני חייב לציין שאני מתייעץ ומקבל הרבה סיוע מאמא שלי, מחני ברכר ודר אפריים. הן נותנות לי טיפים מניסיונן על החגים הקודמים וזה ממש עוזר.

דולב, מה אתה מביא מעצמך לתפקיד?
דולב:

אני מגיע ממקום עסקי, מאוד מקצועי, מרוכז בלבוא ולהרים פרויקט, מבחינת התוכן אני זורם עם הצוות שמתנדב לחג ונותן להם גב בכל דבר שהם צריכים. אני חושב שאנשים צריכים מקום לביטוי האמנותי שלהם והם מגיעים לזה דרך החגים. אני חושב שאני גם מחובר לכל הקבוצות השונות בקיבוץ, אם החברים הותיקים, בני המשק או החברים החדשים. איכשהו אני חולק איתם שפה משותפת וזה חלק משמעותי ביכולת להביא את כולם לפעולה משותפת.

בסופו של דבר, אני חושב שאני מוקף בהרבה אנשים טובים, הרבה סיוע מכל מיני חברים שמבינים את החשיבות של התרבות ואני מקווה שיובילו להצלחה גם בחגים הבאים.

חנה, מה את אומרת על כך שדולב לקח את התרבות?
חנה:

אני חייבת להגיד שלא הייתי בעד, כבר סיפרתי שלא ראיתי בית במשך החגים כשהילדים היו באים ולא היה לי זמן להיפגש איתם. תמיד ארגנתי וסידרתי את החגים גם אחרי שהם נגמרו, עד שעות מאוחרות בלילה כדי שאפילו המחסן יהיה מאורגן, כשדרך אגב, אללה היוסטור איך שהוא נראה עכשיו.

אבל אחרי שעברנו את החגים, הרבה חברים אמרו לי שדולב מאוד מתאים לתפקיד הזה. הוא נותן תחושה מאוד נעימה, כשהכל בלי לחץ, מאוד רגוע וזורם, לא כמו שאני הייתי מחוברת לאינפוזיה עם לחץ דם גבוה. ככה, שבסופו של דבר, טוב שהוא לקח את התפקיד.

דולב, יש לך רעיונות להמשך?
דולב:

כמובן שנמשיך עם כל המסורות והחגים הקבועים, אבל אני מאוד פתוח לרעיונות של חבר'ה מהקיבוץ. יש הרבה חבר'ה שניגשים אלי, ואני מנסה לסייע וליצור חוויות חדשות דרכם. מבחינתי תבואו עם צוות ורעיון, אני אסביר את העלויות ואת התקציב שניתן לפעול במסגרתו, ומשם נרוץ קדימה להרים אירועים חדשים.