על ריסו יוספי ז"ל

מאת: גיא שוקרני

כבר כשנתיים אני מתכוון להתחיל לכתוב על ריסו, אשר זכתה בצדק לכינוי "הסבתא של הקיבוץ", בכל פעם מחדש נמנעתי או מצאתי חומר אחר (וקליל יותר) לכתוב עליו. הסיבה העיקרית לכך היא מעין יראת כבוד וחשש שמא מה שאכתוב לא ישקף נאמנה את הדמות שלה ואת ההשפעה על הסובבים אותה. לא הכרתי את ריסו אישית ורק התרשמתי ממנה מרחוק, בעיקר כשהייתה כמנהגה בקודש לוקחת בקלנועית המיתולוגית את ילדי הקיבוץ לטיולים ולא עוצרת עד שאחרון הילדים קיבל את הסיבוב. תמיד בחיוך, גם בחום הקיץ של מעגן, תמיד נראית כאילו השמחה של הילדים ממלאת אותה. אני מקווה שהכתבה הזאת תצליח להוציא במעט את אופייה ואת המשמעות שהייתה לה לאנשי מעגן.

ריסו נולדה ברומניה, בעיר טרגו-מורש, אחות לשניים עשר אחים ואחיות, היא לא נהגה לספר על הילדות שלה לפני המחנות, לכן הסיפורים על עברה מתחילים בעיקר בהגעתה למחנה הריכוז באושוויץ, עת הייתה בת 14. ריסו איבדה במחנות את הוריה ושמונה מאחיה ואחיותיה, כך שהם נותרו לבסוף ארבעה נפשות בלבד במשפחה. היא נותרה במחנות עד גיל 18, ולאחר סיום המלחמה בעקבות היכרות עם וילי קדם, שאחותו הייתה נשואה לאחיה, הצליחה לעלות לארץ והגיעה משם למעבורת בעתלית.

אני נמנע באופן מכוון מתיאורים של קורותיה בזוועות השואה, ריסו ערכה ראיון עדות מקיף עם סיפורים מצמררים על החיים במחנות, אני ממליץ לכם לקרוא או לצפות בראיון על מנת להכיר, להתוודע ולא לשכוח את הקיצוניות של האכזריות האנושית ואת הכח של השורדים להמשיך הלאה. ריסו עצמה לא דיברה עם המשפחה הקרובה על השואה, אך לעומת זאת, הייתה מספרת בפתיחות על הנושא עם חברים אחרים בקיבוץ, כמו לא רצתה לגרום צער לקרובים אליה.

מהמעבורת בעתלית, שוב בסיועו של וילי קדם, עברה לחצר כנרת, מקום מושבה הראשוני של מקימי מעגן, באותה עת הייתה חולה וסבלה מחירשות באוזן אחת שנגרמה לה כתוצאה ממחלת טיפוס שלקתה בה במחנות. בנוסף התמודדה עם משקל עודף, היות ואחרי המלחמה ניתן לניצולים מזון בשפע שגרם לעלייה במשקל ומחלות נוספות, אך תוך כדי החיים בארץ ריסו עברה לקיצוניות השנייה והגיעה לתת תזונה, אך לבסוף הצליחה להתגבר עליה.

אך לא הכל היה נורא… בחצר כנרת פגשה את יוספי (יהודה יוספי), יוספי ביקש ממנה שתנקה לו את חדרו ושתבשל לו באופן קבוע, על כך ריסו ענתה בהומור אופייני, שקודם כל יתחתן איתה, כי היא לא פרייארית לנקות ולבשל בלי טבעת, יוספי הקשיב וציית כמו כל גבר טוב ובני הזוג התחתנו במהרה, חנה בתם הבכורה נולדה עוד בחצר כנרת, וכשעברו למעגן עצמה, נולדו עדנה ורינה. כאן גם פגשה ניצולות נוספות ויצרה עימם קשר מיוחד, אחת מחברותיה הטובות הייתה אביבה מרמלשטיין, כשהזכרונות מהשואה שימשו להן כמפגש ליצירת חברות רבת שנים, שנמשכה עד לשנותיה האחרונות עת עבדו יחד במפעלון.

בקיבוץ עבדה בעיקר בטיפול בילדים בגיל הרך, החיבור הזה שלה לילדים ולטיפול בהם, כמו והיה טבוע בה, לא בכדי זכתה לכינוי הסבתא של הקיבוץ, כאשר בניגוד לרבים אשר בעקבות טראומת השואה כמו וכיבו את רגשותיהם ולא ידעו להעניק אהבה, ריסו דווקא כמו והתעקשה להתחבר לחיים ולסובבים אותה. הזכרונות של משפחתה ושל אנשי הקיבוץ, אשר מובאים כאן בהמשך, משקפים לדעתי במידה רבה את האישיות של ריסו, אשר העניקה מעצמה כאמא וכסבתא דואגת ומחבקת, ולעיתים כמו חברה בת גילם של הנכדים שיכלו להתחבר ולמצוא אצלה אוזן קשבת.

ריסו בחרה בחיים, בחיות, בתחושת ניצחון על כך ששרדה את הזוועות והקימה משפחה בארץ שהסבה לה אושר גדול, תמיד שמרה על חוש הומור והסתכלות אופטימית, כשהיו שואלים אותה לשלומה הייתה עונה "אם הראש עובד, הכל בסדר". הייתה נוהגת להגיד למשפחתה שאם ללכת, אז כבר ללכת לישון ולא לקום. וכך אכן קרה, ריסו הלכה לישון בלילה שלווה ונפרדה מהעולם. העדות העיקרית לנגיעה שהייתה לה ברבים מחברי הקיבוץ מתבטאת ביתר שאת בסוף דרכה, עת בלווייתה השתתפו חברים חברות, בני ובנות משק מכלל חתך הגילאים בקיבוץ.

נפגשתי עם חלק מבנותיה ונכדיה של ריסו להעלאת זכרונות על דמותה ועל הרושם הרב שהותירה בכל מי שפגש בה, להלן חלק מהזכרונות…

כאמא, סבתא וסבתא רבה.

• ריסו, כמו כל סבתא טובה, תמיד שימשה כמקום המפלט אחרי כל ריב עם ההורים, הנכדים היו מגיעים לקבל את האוזן הקשבת והפינוקים להירגע לפני החזרה אל ההורים המעיקים…
• בכל מקרה של נכד או נכדה חולים, תמיד דאגה להגיע לבית החולים ולישון ליד הילדים בעצמה, מסרבת לעזוב ונשארת כמה שצריך. גם בתור אמא, כשרינה הייתה חולה, שהתה לידה כל יום במשך שלושה חודשים וישנה בבית הילדים (כשהיא לא מקשיבה לתקנון אשר היה נהוג בזמנו…).
• תמיד הייתה דואגת ומבקשת ביקורים מהנכדים והבנות, מעידה על עצמה שהיא חצי הונגרייה, חצי רומניה ובאמצע פולנייה. במידה ואחד מהנכדים איחר, הייתה ישר מתקשרת לוודא שלא אונה להם כלל רע.
• הייתה מכבסת ומגהצת לכל הנכדים את המדים בעת השירות הצבאי, כשהגיהוץ מתבצע על פי הספר, בידיוק על הפס באמצע, כשכמובן הייתה מביאה את המדים במשלוח עד הבית. ולפינוק נוסף… איכשהו חמישים שקלים תמיד היו מוצאים דרכם לתוך אחד הכיסים.
• כל הנכדים שגרו בקיבוץ תמיד קיבלו את המאכלים שאהבו, דאגה לשמור במקרר אוכל לפי הדרישה של כל אחד ואחת.
• ריסו הייתה מגיעה כל בוקר לקחת את הנינים לגן בקלנועית, אף פעם לא נסיעה קצרה ישר לגן, אלא סיבוב דרך הכנרת להגיד שלום, משם לסופר לפנק קצת ורק אז ממשיכים בדרך לגן.
• תמיד העניקה לנכדים התחושה שכל מי שנמצא איתה הוא הכי מיוחד, תמיד ידעה לתת את היחס המלא והאמפתיה.

סבתא של הקיבוץ

• הסיבובים הבלתי נשכחים על הקלנועית, עת הייתה ממתינה אחר הצהריים במגרש לכל דורש, לעשות סיבוב בקיבוץ (אטרקציה שחסרה גם להורים היום שמחפשים כמה דקות של שקט…).
• ריסו תמיד זכרה את ימי ההולדת של רבים מבני המשק ודואגת לברך ולתת מתנה, תמר אלישע זוכרת שהיא הגיעה ראשונה לפגוש אותה בגן כדי לאחל לה מזל טוב לפני כולם… שגית אפריים (שטיינברג) וישי קרובקה נולדו באותו יום יחד עם ריסו, ולכן תמיד הייתה דואגת לרכוש לשניהם מתנות בכל שנה.
• לריסו כנראה הייתה חדוות קיפול בגדים… שכניה היו זוכים למצוא את הבגדים אשר תלו על הכביסה מקופלים ומסודרים, מונחים בסדר מופתי,
• לכל תינוק או תינוקת שנולד בקיבוץ הייתה טורחת לתפור גרביים מחממות ולהעניק במתנה (שחלילה לא יתקררו בקור העז השורר בעמק הירדן… )
• לריסו היה כסא קבוע בסופר, שאבישי שומר עליו עד כיום, כל מי שהיו מגיעים לסופר הייתה דואגת ליצור עימם שיח ולהתחבר.

וקצת אחרת…

• הייתה מתעקשת שהיא לא מעשנת, אבל תמיד הייתה מגניבה סיגריה במטבח, או בשירותים ולא מחשיבה את זה כעבירה…
• הייתה בסוג של תחרות עם סבתא חווה, כל פעם שאחת הייתה מבשלת לשנייה, האחרת הייתה טורחת להחזיר במטעמים משלה, לא ברור אם מי מהן הייתה אוכלת מהתבשילים בסופו של דבר…