דפי הנצחה רות (ריסו) יוספי

ריסו, למשפחת הירש, נולדה באוגוסט 1923 בעיר טורגמורש (בהונגרית – מארוש ואשרהיי) שבטרנסילבניה שהיתה אז בשלטון רומניה.
אביה היה אדם דתי ועבד כמנהל חשבונות. האב נפטר בעודה ילדה ממחלת לב. למשפחה היה גם שטח חקלאי עליו גידלו עצי פרי וחיות בית. ריסו היתה אחת מ-9 אחים ואחיות.

החוויה המעצבת של חייה היתה השואה אותה עברה כנערה. היא סיפרה על כך בעדות ב"יד ושם" וגם לארכיון מעגן, ונביא חלק מדבריה:

"כשפרצה המלחמה הייתי בת 17. חלק מהאחים והאחיות גרו כבר בערים בטרנסילבניה. אני עדיין גרתי עם ההורים בטורגמורש. יום אחד, בשנת 1944, הודיעו לנו שאנו עומדים להישלח מביתנו, ומותר לנו לקחת איתנו רק חבילה של 50 קילוגרם. העבירו אותנו לבית חרושת ללבנים מחוץ לעיר, שהפך לגטו.
לקחו אותנו, אמרו לנו שאנו נוסעים לעבוד. נסענו ברכבת שמיועדת למשאות, 70 אנשים בקרון ללא תנאים מינימליים. הגענו לאושוויץ. אני זוכרת שאמא אמרה שזהו היום השני של חג השבועות. בסלקציה לקחו את אמא לתאי הגזים ואותי לבלוק מספר 27. הטביעו לי מספר על היד. מחנה בירקנאו הסמוך היה מחנה עבודה, אבל אושוויץ – כולם ידעו – היה מחנה השמדה, ובכל יום נערכה סלקציה.

בכל בלוק היו 1000 איש. בבוקר קיבלנו מים בצבע שחור שקראו לזה קפה. היינו הולכים לפחי האשפה ולוקחים קליפות של תפוחי אדמה וסלק. זה מה שאכלנו. מפקדת הבלוק שלנו דיברה הונגרית. שאלנו אותה איפה ההורים, ואימהות שאלו איפה ילדיהן. היא הצביעה על הארובה של הקרמטוריום ואמרה: הם שם, עלו למעלה. ספגנו מכות והשפלות, אך בעיקר סבלנו מהרעב. ישנו על קרשים, הלכתי בקור מקפיא עם כפכפים, ושמנו נייר של עיתון שהצלחנו למצוא במקום גרביים. התחבקנו אחת עם השנייה בשביל להתחמם.

כעבור זמן לקחו אותי למחנה עבודה ליד מינכן. היינו צריכות לחתוך עצים ביער. חליתי שם בטיפוס ואיבדתי את השמיעה באוזן אחת. לקראת סוף המלחמה האמריקאים והרוסים כבר היו קרובים. הוציאו אותנו לצעדת המוות, מי שנפל בדרך – קיבל כדור. לא יכולתי כבר ללכת, ושתי בחורות תפסו אותי משני הצדדים, וכך הצילו את חיי.
ב-1 במאי 1945 ראינו שהשומרים נעלמו, וכעבור זמן קצר הגיעו המשחררים שלנו, חיילים מצבא ארצות הברית. העבירו אותנו למחנה צבאי. לאחר שהתאוששתי קצת חזרתי לרומניה, שם טיפל בי אחי הרופא, עד עלייתי לארץ בשנת 1946.
כשאני מסתכלת לאחור על מה שעברתי, אין לי הסבר לשאלה מדוע נשארתי בחיים".

ריסו איבדה בשואה את אימה, שתי אחיות ושני אחים. היא הגיעה לקיבוץ מעגן שהיה אז בחצר כנרת, נישאה ליוספי ונולדו להם שלוש בנות: חנה, רינה ועדנה. בחייה הארוכים היא זכתה לראות, לאהוב ולהתגאות ב-11 נכדים וב-6 נינים.

בקיבוץ מעגן ריסו עבדה כמטפלת במשך הרבה שנים, במחסן הבגדים ובעבודות נוספות. בשנים האחרונות עבדה במפעלון. מילאה את כל תפקידיה וחובותיה בקיבוץ בנאמנות ובמסירות – שמירת לילה, תורנויות וגיוסים. היא לא היתה מהמנהיגים והמחליטים, אבל בדרכה השקטה והצנועה תרמה כל השנים לחברה, לחינוך ולענפים בקיבוץ מעגן. היתה בת זוג תומכת ונאמנה ליוספי ויחד בנו בית ומשפחה למופת.

נזכור את ריסו בזכות הצלחתה המופלאה והלא תאומן להתאושש ממוראות השואה ולבנות חיים חדשים. לאחר שעברה את הקשה מכל, לאחר ששרדה את התנאים האיומים, כשאימה ובני משפחתה נרצחים לידה, מצאה את הכוחות לקום מחדש, להשתקם ולבחור בחיים. ניצולת שואה שהפכה כחברה בקיבוץ ספר לחלק מהגשמת הציונות.

עם היוודע דבר מותה, השתרר במעגן עצב גדול. היא היתה אחת האחרונות מדור המייסדים שנשארה עד יומה האחרון שותפה מלאה לכל. המשכנו לראות אותה במפעלון, בסופר, בחגים ובמסיבות, מגיעה עם הקלנועית לכל מקום, לעיתים עם הנינים, כאטרקציה לתיירים ולמבקרים. דיברה עם כל אחד בחיוך ובהומור, והיה לה קשר טוב וחם עם הצעירים בקיבוץ, דור הבנים והנכדים. היתה לה חוכמת חיים וגישה מפוקחת שחיברה אותה לקיבוץ העכשווי.

אנו אבלים עם הבנות, הנכדים הנינים וכל בני המשפחה המורחבת על מותה של ריסו. כאן, באדמת מעגן שאהבה, תמצא את מנוחתה האחרונה.