דפי הנצחה רות ברקאי

נעלה קווים לסיפור חייה, לפועלה ותרומתה בקיבוץ מעגן.
רות נולדה בשנת 1929 בעיר בראילה שברומניה, בת שנייה אחרי אח בוגר, למשפחה חילונית ששמרה על קשר וזיקה ליהדות ולציונות. כשסיפרה על ימי ילדותה חילקה אותם לשניים: עד 1938 היתה זו ילדות מאושרת במשפחה בעלת אמצעים, שכללה טיולים להרי הקרפטים ולפינות החמד של רומניה. בשנה זו נחקקו חוקים נגד היהודים, ומצבם הורע. כתוצאה מחוקים אלה היה עליה לעבור בין מספר בתי ספר, עד שהגיעו הרוסים לרומניה, ואז התאפשר לה לסיים את לימודיה במגמה הריאלית. עם גמר המלחמה הצטרפה לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית דרור הבונים, שם הכירה את השליח מארץ ישראל, חבר מעגן מאיר ברקאי. מאיר ורות התחתנו על אדמת רומניה.
רות עלתה לארץ במסגרת מפעל "הבריחה" שהביא פליטים יהודים מרחבי אירופה. דרכה הובילה אותה דרך בודפשט, פראג, מינכן ופראג – אל סיפון האנייה קדמה. היא הגיעה לארץ ב1.5.1948, ובו ביום – לחצר כנרת. מאז נהגה לספור את שנותיה בארץ יחד עם שנות מדינת ישראל. שבועיים אחר כך, בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, פונתה עם חברות וילדי מעגן לחיפה. באוקטובר, זמן קצר לאחר החזרה לעמק הירדן, נולד הבן הבכור חמי, ואחריו עמוס, רם ויאיר.
על אותה תקופה סיפרה: "השנים הראשונות במעגן היו קשות. התנאים האובייקטיביים היו קשים, וגם הסתגלותי לחיים הקיבוציים לא היתה קלה. עבדתי, כמו הרבה חברות באותם ימים, לפי צורכי סידור העבודה, רוב הזמן עם ילדים. מחליפה בבתי ילדים, מטפלת בגן ומטפלת של ילדי ביתה ספר."
רות היתה מן החברות שלא הסתפקו בעבודות המסורתיות, ושאפה שהקיבוץ ינצל את הידע והכישורים שלה. כך שילבה יידע כללי וחינוכי, והפכה למדריכה של חברות נוער שהתחנכו במעגן, ואחר כך גם למורה באולפן. בהמשך פנתה לעבודת חוץ: עבדה כספרנית בבית גורדון, שם גם הדריכה תלמידים ומבוגרים שביקרו במקום. בהמשך עבדה בהנהלת חשבונות, הן של מעגן והן כעובדת חוץ בארגון הקניות "משקי התק"ם".
רות ראתה בלימודים ובהשתלמות צורך וערך, והשתדלה להקנות לעצמה השכלה בכל התחומים. כך, ביתה – שלה ושל מאיר – היה עמוס בספרים על אמנות והיסטוריה. שלטה במספר שפות. היא למדה בקורס מטפלות ובבית ברל. בגיל מבוגר יחסית החליטה ללמוד לתואר. היא נרשמה ללימודי כלכלה באחד המחזורים הראשונים בשלוחה של אוניברסיטת בר אילן, במכללה האזורית עמק הירדן. הקורס לכלכלה נחשב אז לאחד הקשים ביותר באוניברסיטה, עם תנאי קבלה מחמירים. רות בלטה בין הסטודנטים הצעירים, בכוח הרצון ההתמדה וההשקעה. היא היתה נחושה להוכיח, גם כחברה וגם כמבוגרת יחסית, שביכולתה לעמוד באתגר. ואכן, למרות הקשיים, היא סיימה וקיבלה תואר ראשון בכלכלה – אחת הבודדות בתנועה הקיבוצית שעשתה זאת.
בחברה המעגנית רות היתה נציגה של שני "מיעוטים". האחת – קבוצה של צעירים בכעשור מהמייסדים, שהגיעו רק עם תום מלחמת העולם השנייה. השנייה – הרומנים ה"אמיתיים", אלה שבאו מחבלי הארץ של רומניה ההיסטורית ולא דיברו הונגרית בכלל. עם זאת היא השתלבה באופן מלא והפכה חברה פעילה ומעורבת. היא כיהנה כחברה במספר וועדות, ביניהן ועדת חינוך, מקשרת בין התחנה לטיפול מיוחד לבין המשפחות, ומוסדות הקיבוץ. סדרנית עבודה ומרכזת וועדת עבודה. לאחר גמר לימודי הכלכלה היתה חברה בוועדה הכלכלית. הקפידה להיות נוכחת ולבטא את דעתה באספות, במפגשים ובעלון הקיבוץ.
רות הקפידה על אורח חיים פעיל וספורטיבי, ויכולנו לראות אותה שוחה בכנרת מדי יום. אך גולת הכותרת בתחום זה היתה חברותה בקבוצת הצועדות המיתולוגית של עמק הירדן. לצידן של דידי ממעגן חדווה מאשדות ובנות אחרות, היא נחשבה לאחת מהמייסדות, הסמלים והרוח החייה של הקבוצה. ושוב, היא לא נרתעה מקושי הפיזי, ועמדה בקצב לצד בנות צעירות בהרבה שנים ממנה. יחד עם הצועדות השתתפה בצעדות המפורסמות בארץ ובהולנד, ובעקבות זאת קשרה קשרי ידידות אמיצים עם חברים בהולנד, שהקפידו לבקר אותה בכל ביקור בארץ.
בשנת 1983 היא סגרה מעגל עם ביקור במחוזות ילדותה שברומניה. היא הגיעה לעיר שבה נולדה, בראילה, ביקרה בקבר האם אותה לא זכתה לראות אחרי עלייתה לארץ, וחוותה פגישה נרגשת עם שכנים שעדיין זכרו אותה לאחר 35 שנים.
נקרא מספר קטעים מדברים שכתבה בעלון מעגן:
על קליטת חברת נוער – 1961: "זו הפעם החמישית שמשקנו החליט לקלוט חברת נוער. הרגשתי ספקות אצל אחדים מהחברים . ספקות אלה מובנים לי, כי לא תמיד שבענו נחת מקליטת חברות קודמות. רבים הם הערכים שמתפקידנו להקנות לנערים אלה, הבאים כמעט כולם מבתים מרובי ילדים ומתנאים סוציאליים קשים. הנני פונה לכל החברים לתת יד לקליטת החברה כדי להפכה לחברת נוער מגובשת ומצלחת."
על הפעולה התרבותית שנת 1965: "בראש מעייננו שבת חג ומועד. השאלה היא איזו צורה לתת לחג, כדי שהוא באמת יהיה "חג", יבטא נכונה את שמחתנו, ויהיה הולם את אורח חיינו. כצעד ראשון בכיוון זה רצינו לחדש את עריכת מסיבות ליל שבת. ראינו בכך ערך חשוב ביותר לקיבוץ. "
על הצורך בקליטה, 1982: "הצורך בקליטה אינו ברור לכולנו. לא מעט שמענו בשנים האחרונות שמעדיפים משק קטן ואין צורך בקליטה. דעתי היא שונה. הנני סבורה שבצד יתרונות מסוימים להיות משק קטן – הרי יש בכך לא פחות חסרונות. צמיחה כלכלית וחברתית דורשות הגדלת אמצעי הייצור, והאדם הוא גורם הייצור החשוב ביותר מבחינה איכותית וכמותית גם יחד".
רות התאלמנה בגיל צעיר יחסית, כשמאיר נפטר בטרם הגיעו לגיל 60. מאז התמודדה לבד עם מטלות החיים – עבודה בקיבוץ, החזקת הבית, חינוך הבנים, תמיכה וקשר עם הבנים והנכדים. עשתה זאת בדרכה האופיינית, בנחישות ובכוח הרצון להתמיד ולהמשיך. בשנים האחרונות לצערנו מצבה הלך והתדרדר, ראינו בצער את דעיכתה אל עבר נתק ובדידות.
תודה לענת ולצוות בית דורות על עזרתם וטיפולם המסור ברות. לבנים, חמי עמוס רם ויאיר ולבני המשפחה – אנו אתכם באבלכם הכבד. כאן באדמת מעגן, לצד מאיר ז"ל בעל נעוריה, תמצא רות מנוחה נכונה.