דפי הנצחה מרים (מירי) קהת

מירי נולדה בבודפשט, עיר הבירה של הונגריה למשפחה דתית. אביה היה בן למשפחת כוהנים, תלמיד ישיבה שהוסמך לרבנות. היא הייתה הבת השלישית והצעירה במשפחה. בגיל ההתבגרות התייתמה מאמה, אירוע שהיה טראומטי בחייה.

למרות שחיה בסביבה דתית,היא פנתה לדרך שונה מבנות המשפחה, למדה לימודים כלליים בבית ספר תיכון, למדה שפות, אהבה לקרוא ספרות יפה, להאזין למוסיקה ואופרות ולצפות בסרטים. היא היתה מאד עצמאית, בעלת חוש ליופי וידיים מוכשרות לעיצוב. הכל נמנע ממנה עם עליית הנאצים באירופה.

בשנות השלושים הכירה את בעלה יצחק קוש (אח של אריקה דניב) שנאלץ לוותר על עבודתו כעיתונאי בברלין והגיע לבודפשט לעבוד בעסק המשפחתי – מפעל לשמיכות פוך (מנוצות).

בשנת 1944 נולד הבן הבכור חיים ונראה שהכול טוב על אף האימה הנאצית. באותה שנה שלטונות הונגריה החלו לגייס יהודים למחנות עבודה. אחיה נפתלי, אביה והבעל גויסו לעבוד כפלוגות עבודה. האח גויס לחזית ונעלמו עקבותיו. באותה עת המשפחה עברה לגטו והגיעו השמועות על מחנות ההשמדה. מירי מטופלת בתינוק ברחה למשפחה בברטיסלבה  שנראתה כמקום בטוח. מירי נראתה כגרמניה בלונדינית עם עיניים כחולות ועל צווארה צלב והרגישה בטוחה. בסוף שנת 1944 המשפחה המעטה נתפסה והועברה ברכבת בהמות במשך 8 ימים למחנה טרזינשטט. בשנת 1945 הגיעו הרוסים והמשפחה נמלטה חזרה לבודפשט. היתה תקווה לחזור לחיים שקטים, אך הגורל התערב שנית והשלטון בהונגריה הפך לשלטון סטליניסטי. העסק המשפחתי הולאם וכך בית המשפחה. בהיותם ציונים, החליטו לעלות לארץ ובשנת 1951 עלתה המשפחה באנייה "ארצה" והגיעה למעגן. אחרי שהות קצרה ולימוד באולפן עברית, עברה המשפחה לחולון להתחיל חיים חדשים. בשנת 1957 הכה אותם אסון. האב יצחק נפטר ומירי מצאה עצמה אלמנה עם שני בנים – חיים ויואל  והחליטה לחזור למעגן.

כאן גידלה לבדה את שני בניה, חיים ויואל ואת הבן שאימצה – גיורא. עם ותיקי מעגן הייתה לה שפת אם משותפת – ההונגרית, ורקע משותף של חיים יהודיים בגולה. עם זאת, לא רבים ידעו על מה שעברה בתקופת השואה, לפני שהגיעה לארץ ולקיבוץ. היא נצרה את סיפורה , את תלאות העבר, ולא ביקשה הנחות והקלות. לא קל היה לה בשנים הראשונות, ומאוחר יותר, כשבניה היו בצבא, כשכל העול והדאגה מוטלים על שכמה. גיסתה אריקה ז"ל , יחד עם אוטי וכל משפחת דניב סייעו לה בקליטתה. למירי לא היה רקע  אידיאולוגי של תנועת נוער מחוץ לארץ, כמו שהיה לרוב חברי מעגן, אך עם זאת היא היתה שלמה עם חיי הקיבוץ. בהדרגה השתלבה בחיי החברה , העבודה והתרבות בקיבוץ. בתנאים לא קלים, עדיין ללא טלפונים ומזגנים בדירות, מירי מילאה את חובותיה כחברה במלואן ולא מתלוננת.  מה שהעסיק אותה  באותן שנים היה, שילדיה יגשימו את מה שהיא חלמה ולא זכתה לו – לימודים והשכלה גבוהה.

מירי עבדה בבית ילדים, בחדר האוכל ובמסרגיה, היתה מטפלת לבני הקבוצה האוסטרלית , וסדרנית עבודה. ידעה תמיד לתרום את תרומתה הייחודית. למרות שלא נשאה בתפקיד ציבורי ולא כיהנה בוועדות, השכילה להיות מעורה ומעורבת – בדרכה שלה. לעיתים קרובות היתה מפתיעה בהערה או התייחסות, שהעידו על הבנה וחוכמה לא שגרתיות. תמיד גילתה אכפתיות  לכל מה שקורה במעגן, התעניינה בפרטים ובחדשות, ונקטה עמדה מקורית שהעידה על מחשבה וידע.

גם בשנים האחרונות, כשכבר לא היתה בריאה, שמרה על  ראייה רעננה  ומפוכחת של הדברים. היא נשארה סקרנית ומעורבת, ואהבה לקשור שיחה עם צעירים, וללמוד על כל מה שהשתנה והתחדש.  נהגה לטייל מידי יום בחצר המשק, והקפידה להקדים שלום לכל חבר.

למירי היו חברות טובות , בנות דורה במעגן, איתם שמרה על קשר יום יומי, בשולחן המשותף בחדר האוכל, בשיחה משותפת על הדשא, איתן חלקה את חייה,  בשמחות  ובימי צער.

מירי היתה איתנו כ-48 שנים. בשנים האחרונות לא ויתרה על עבודתה במפעלון. היא היתה מגיעה בכל בוקר, לבושה באלגנטיות מוקפדת, ומנהלת שיחות ערות  עם חבריה.  צנועה בכל הליכותיה, מסתפקת במועט, והעיקר בשבילה שלא להכביד על הקיבוץ. אנו חברי מעגן משתתפים בצערם של הבנים והמשפחה, ננצור את דמותה באהבה.