דפי הנצחה מנחם (אוטי) דניב

אוטי נולד בשנת 1918 בעיר סיגט שבטרנסילבניה, לרב שמואל בנימין דנציג ולרבנית חנה רחל. בית הוריו היה דתי מודרני והילדים רכשו השכלה ומקצועות חופשיים. כבר מנעוריו נועד אוטי ללימודים. בן 20 עלה לארץ, נרשם ללמודי תנ"ך ובלשנות שמית באוניברסיטה העברית בירושלים, אך שומר על קשר עם הגרעין של מייסדי מעגן. אל הגרעין בחצר כנרת הוא מצטרף,  עכשיו כבר בעל תואר שני, בשנת 1942 . כבר בהתחלה מוטלים עליו שני תפקידים חשובים. הוא רוכש את מקצוע האפייה בקורס מזורז של מספר ימים. וכיאה לאינטליגנט שבחבורה, מטיל עליו הקיבוץ לחבר את "הגדת פסח" הראשונה של מעגן. בחצר כנרת הוא גם מתחיל את פעילותו הציבורית, כשבשנת 1944 נבחר למזכיר הקיבוץ – הפעם הראשונה מתוך חמש שבהן מילא את התפקיד.

היה זה אות וסימן לקריירה ציבורית מזהירה, שנמשכה על פני ששה עשורים. אוטי כיהן דיפלומט, מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בהונגריה, שם קיים את הקשר עם שארית הפליטה והקהילה היהודית במקום. כמזכיר כללי של תנועת "הנוער העובד והלומד" עסק בפיתוח פעילות התנועה וייצג אותה בארץ ובחו"ל. ואולי גולת הכותרת של תפקידיו היתה המכללה האזורית בעמק הירדן, אותה ניהל במשך 20 שנה, והפך אותה מגוף קטן ומקומי למוסד אקדמי גדול ומוכר, שוקק אלפי סטודנטים. היה אחראי על בניית בניין גדול ומרווח למכללה. ניהל את המגעים עם הפרופסורים מבר-אילן כשווה בין שווים, וזכה מהם להרבה כבוד והערכה. את שנות המכללה היטיב לסכם וילי, שכתב את השורות הבאות על בן דודו:

"מנחם מנהל את המכללה ביד בטוחה, עם מדיניות של דלת פתוחה

קסם אישי, קול חרישי,לאיש ואיש יסביר פניו, כולם חוסים תחת כנפיו,

סבלנות של ברזל, לב של זהב, מי יודע – אולי מל"ו"

אך מעל ומעבר לתפקידיו הציבוריים אוטי היה ונשאר הדמות המרכזית בתחום החברתי במעגן. בין שנשא בתפקיד רשמי של מזכיר או מרכז ועדת חברה,ובין שלא,  היה לו מעמד של רב ופוסק.

אוטי היה אמן הביטוי, בכתב ובעל פה. הוא לא הרבה לכתוב ולנאום, אך כשעשה זאת, הוציא מתחת ידו מלאכת מחשבת של שפה עברית עשירה, ספוגה ביטויים ממקורות היהדות. היתה לו הזכות, וזכינו כולנו, לערוך את ספר הבונים בטרנסילבניה, ספר שהוא בבחינת מורשתו של אוטי ומנציח את התנועה שהוציאה מקרבה את מייסדי מעגן. אם תורשה לי עדות אישית, היתה לי הזכות לעבוד איתו – יחד עם יונה ועם מרדכי,  על מוזיאון בית הצנחן. בדחילו ורחימו הייתי מביא אליו את הטקסטים ומצפה למוצא פיו. אוטי היה פרפקציוניסט, עורך קפדן ומקפיד על קוצו של יוד, מסתייע בידע אישי מופלג, משנה, מוסיף וגורע, עד לתוצאה הסופית הטובה ביותר.