דפי הנצחה לאה גלילי

נעלה קווים לתולדות חייה ולפועלה ותרומתה בקיבוץ מעגן.
לאה נולדה בשנת 1923 וגדלה בעיר דיצ'ה סנטמרטון על נהר הטרנבה ברומניה, למשפחת שוורץ, משפחה בת ששה ילדים. משפחה דתית גדולה ושורשית, שלימים בנותיה ובניה יעלו לישראל. האב, אשר-זליג שוורץ, היה מוסמך לרבנות, הקפיד שישמרו מצוות בבית, אך העדיף לעבוד ולהתפרנס כפקיד בבנק. כנערה הצטרפה לתנועת הנוער הבונים, והיתה בהכשרות התנועה בערים האצג ואראד. בשנת 1941 התקבל אישור עבורה לעלות לארץ. המסע באוניית המסע דוריאן, שעל סיפונה היו חברים נוספים מהתנועה, נמשך 6 שבועות. לימים זכרה לאה שאת יום הולדתה ה18 היא חגגה על הסיפון. האונייה עגנה 10 ימים מול חיפה, והבריטים רצו להגלות את העולים לאי מאוריציוס, מה שעורר הפגנות סוערות של אנשי היישוב. לבסוף הועברו העולים וביניהם לאה למעצר במחנה העולים הבלתי לגלים בעתלית. לאה שהתה שם כשנה וחצי. את הזמן העבירה בעבודה בגינת המחנה, בסריגה עם מסרגות שהורכבו מחוטי תיל, ובלימוד עברית – אחד המורים היה טדי לבנקופף, גם הוא מנוסעי האוניה.
לאה היתה מהאחרונים לצאת, ולהצטרף לגרעין הטרנסילבני של מייסדי מעגן בחצר כנרת. בחצר היה למשך תקופה גם אחיה רומי, ומאוחר יותר הגיע למעגן גם אח נוסף, אביגדור ז"ל, שנספה לפני שנים בתאונת דרכים.
במלחמת השחרור, במאי 1948, נפל מוטק'ה בעלה בקרב בית קשת. לאה היתה אז אם לניצה, בת פחות משנה, ובהריון עם אכי. לבדה, בתנאים הקשים מאוד של אותן שנים, נשאה בעול גידול שני הילדים לאורך כל תקופת הילדות, הלימודים בבית הספר והשירות הצבאי, תוך מילוי חובת עבודה מלאה בענפי המשק בלי לבקש הקלות והנחות. (בקיבוצים עוד לא הכירו במושג "משפחה חד הורית" ולא היו "סידורים" מיוחדים להקל ולעזור).
לאה בורכה במגוון כישרונות: בצד יכולות ניהול היא היתה גם בשלנית ואופה מעולה, גם תופרת מקצועית, ניחנה בקול סופרן ערב ובשמיעה מוסיקלית.
היא למדה מעט לתפור בילדותה. על ההמשך במקצוע זה סיפרה בראיון לארכיון מעגן: "נסעתי יום אחד לאשדות יעקב, שם היה חייט. הוא הראה לי איך לגזור ולתפור, אחרי הצהריים אני גזרתי ותפרתי בנוכחותו, ובזה גמרתי את הלימודים. למחרת כבר התחלתי לתפור בבית לכל החברים, מכנסי חאקי, בחורף ארוכים ובקיץ – קצרים."
לאה מלאת המרץ והאנרגיות, היתה פעילה בוועדות בריאות, וותיקים וצריכה, סדרנית עבודה, ראשונה בכל גיוס לבציר או לבננות, אך תיזכר במעגן בעיקר מהתקופה הארוכה- 15 שנים- בה שימשה כאקונומית. כמו בכל תפקיד, גם לאקונומיה הכניסה סדר ומשמעת, וניהלה אותה ביד רמה. אפילו המתנדבים של אז זוכרים אותה, אולי משום שלא הרשתה להם לאחר בבוקר. אחריה העבירה את השרביט לדור הצעיר.
ומי לא זוכר את ליל הסדר המפואר בחדר האוכל במעגן, עם מאות משתתפים – חברי המשק ואורחיהם, כשלאה מנצחת על המקהלה בשירים שבשבילנו היו כמעט נצחיים: "מה טוב לי נוגה עולם יקר", "בצאת ישראל ממצריים", "קומו תועי מדבר" של ביאליק וכל היתר. אינני יודע איפה למדה ניצוח, אבל כמו לכל דבר גם לתפקיד זה הביאה כישרון ויכולת הובלה וניהול.
ביום הולדת ה-80 סיפרתי על הקשר בין שתי המשפחות שלנו, שהתחיל כשכנות בדיצ'ה שבטרסילבניה, והפך לקשר משפחתי כשמרישקה דודתה של לאה התחתנה עם סבי, הרב יוסף קראוס. בשנת 2001 זכיתי לצאת עם לאה ועם הנכד מתן לטיול שורשים בדיצ'ה. הורי כבר לא היו בחיים כך שלאה שימשה לנו כמדריכה. היא זכרה כל פרט וכל בניין. השפה הרומנית חזרה ואחרי יום-יומיים כבר קלחה בפיה. יחד ביקרנו בבית הכנסת, ובבית הקברות, שם פקדה את קבר אביה. היה זה ביקור מרגש ונוסטלגי למחוזות ילדותה ונעוריה.
לאה זכתה לגיל מופלג, ולעמוד בראש משפחה גדולה ואוהבת, הנכדים והנכדות האהובים גדלו ובגרו לעיניה, כשהם יודעים שתמיד מצפה להם פינה חמה כאן במעגן אצל סבתא לאה, עם עוגת הדובוש שהפליאה להכין. אחריהם באו הנינים – משפחת גלילי-דרורי, שבט גדול של אנשים טובים ואיכותיים.
בשנים האחרונות היתה איתנו רק בגופה, ואיננו יודעים מה ידעה ומה חשה. על פניה היתה נסוכה שלווה של השלמה. נזכור אותה מימיה היפים, עת היתה במלוא כוחה, פעילה מלאת תנופה ומרץ, משפיעה ומעורבת.
הולך ותם הדור, דור המייסדים, והנה אנו נפרדים היום מעוד אחת מהם. אכי, ניצה, ובני המשפחה, אנו אתכם באבלכם. כאן באדמת מעגן, הקיבוץ שבו חיתה למעלה מ-70 שנה, תמצא מנוחה אחרונה.