יצחק אילון
יצחק אילון
יצחק נולד בשנת 1918 בעיירה קטנה בטרנסילבניה שברומניה. הוריו, מנחם-דב ווילמה הירש, היו שומרי מסורת. נעוריו עברו עליו בתקופה סוערת, שנות ה 30 באירופה, כאשר עליית הנאצים לשלטון מעוררת את הנוער היהודי לעשיית חשבון נפש וחיפוש כיוון לעתידו הלאומי והסוציאלי. כך הגיע לתנועת הנוער החלוצית "הבונים" ששילבה בתוכניתה החינוכית את החלום להגשמה ציונית ולחברה צודקת. הוא החליט להפסיק את לימודיו בבית הספר התיכון ולצאת להכשרה לקראת עלייה. על תקופת ההכשרה בהאצג, שנמשכה ארבע שנים, כתב יצחק בזכרונותיו: "היתה זו תקופה של עבודה פיזית קשה, בתנאי מגורים ותזונה בלתי אפשריים. ובכל זאת, היתה תקופה של גיבוש והתחזקות רוחנית ונפשית. כדרכם של נערים נלהבים, ניסינו בכוחות עצמיים למצוא תשובות לכל בעיות היהדות והעולם."
יחד עם ראשוני מעגן מגיע יצחק בשנת 1939 לקיבוץ כפר סולד, שישב אז בגדרה. ליוצאי הבונים היתה ביקורת רבה על הקיבוץ הקולט, ועז היה רצונם להקים יישוב עצמאי של הגרעין הטרנסילבני. ואכן, יצחק עובר עם חבריו לאפיקים, ובשנת 1941 הם מתיישבים כגרעין עצמאי בחצר כנרת.
בתקופה זו מכיר יצחק את אשתו לעתיד ושותפתו הנאמנה לחיים , בבי – ורדה, והם אחד הזוגות הראשונים של הקיבוץ הצעיר. לבנם יחידם קראו בשם הסמלי עמיחי – עמי.
למן השנים הראשונות התבלט יצחק כחבר מרכזי, אחד ממנהיגי ומורי הדרך של מעגן, חבר במעגל המצומצם של ממלאי התפקידים והפעילים. לצד עבודתו בענפים החקלאיים, מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ: מזכיר המשק, מרכז ועדת חברה, חבר מזכירות במשך שנים רבות, מרכז ועדת תכנון. אחרי פטירתו של חברנו מאיר ברקאי ז"ל נכנס יצחק לתפקיד מרכז בניין והשלים את בניית חדר האוכל.
במשק החקלאי של מעגן נקשר שמו של יצחק עם ענף הבננות. כמו שאמר פעם בנו עמי, היו לו "ידיים של פועל". באותן שנים היתה זו מחמאה גדולה. הוא צמח מעובד מן השורה להיות מרכז ענף, ועם זאת המשיך לבצע בעצמו את כל עבודות השטח. אנו זוכרים אותו מגיוסי הנטיעה, עומס שתילים על שכמו, מכסה בטוריה ומביט בגאווה על המטע מגדלי הבננות, תפקיד בו הנהיג את החקלאים בעיתות משבר.
כישוריו של יצחק כמארגן, מרצה ואיש חינוך לא נעלמו גם מעיני מוסדות התנועה והמדינה, והם דרשו את יציאתו לשליחויות שונות. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה יצא לאירופה והיה מפקד " הבריחה" בהונגריה – הבאת פליטי השואה בדרכי אירופה החרבות לארץ ישראל. בסוף שנות ה50 יצאה משפחת איילון לשליחות בתנועת הבונים בארגנטינה, זאת לאחר שיצחק למד תוך מספר שבועות את השפה הספרדית, בה ידע לדבר מאז בצורה שוטפת. כתוצאה משליחות זו הגיעו למעגן קבוצות של עולים מדרום אמריקה במסגרת של אולפן לעברית. ב1972 יצאו יצחק ובבי לשליחות נוספת , הפעם לרומניה כדיפלומטים, לסייע ליהודים המעטים שנותרו שם. אחרי כל שליחות הקפיד לחזור לקיבוץ כחבר עובד מן השורה, בבננות, בבניין, או נגריה – ענף שבו השתלב כחבר מבוגר.
יצחק היה התגשמות הרעיון של חקלאי משכיל, איש הספר והעט, שילוב של איש המלה ומעשה הביצוע. הוא לא למד מעולם לימודים גבוהים פורמליים, אך הרבה לקרוא ספרים ומאמרים בנושאי פוליטיקה, היסטוריה וכלכלה. העביר הרצאות לקבוצות של תלמידים ועולים, וכתב מאמרים לעלון מעגן. יחד עם בבי ועם יונה רוזן הם היו חלק מקבוצה של מייסדי מעגן.
אושר רב מצאו יצחק ובבי במשפחה המורחבת, בכלה ביבה , הנכדים והנינים. יצחק זכה לשיבה טובה, מוקף בחיבה ובאהבה של יקיריו.
בשנים האחרונות עזבו אותו אחד אחד הקרובים לו ביותר. תחילה בבי, אשתו האהובה, אחר כך השכנים הקרובים יונה וחווה רוזן ז"ל, וחברים איתם צעד לאורך הדרך. הוא נותר לבד, כואב את בדידותו וכוחו ההולך ודועך.
עזב אותנו עוד אחד מדור המייסדים, דור הנפילים שחווה את השואה ומלחמת השחרור, והקים את מדינת ישראל, דור שבשבילו הציונות אף פעם לא היתה במרכאות.
נזכור את יצחק כחבר משכמו ומעלה, איש שהיווה דוגמא אישית ומופת.