דפי הנצחה יוסף שטיינברג

"הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט אל, אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" – המשפט הזה מתוך תפילת "צידוק הדין" כל כך מבטא את יוסי שטיינברג שהיכרנו – צנוע, ענו, ממלא את תפקידו בשקט ובמסירות, ישר ונאמן הדרך הקיבוצית.
יוסי נולד ב20 ליוני 1925, ונפטר בדיוק במלאת לו 90 שנה. הוא היה האח הרביעי במשפחה של חמישה אחים, שבה האב היה סוחר, והם התגוררו לסירוגין בעיר סאטמר ובבוקארסט בירת רומניה. עם סיפוח צפון טרנסילבניה להונגריה, ב1940, החליטה המשפחה לעבור לבודפשט מתוך מחשבה ששם מצבה יהיה בטוח יותר. ואכן עד שנת 1944 הם חיו בביטחון יחסי בגיטו של בודפשט. יוסי ואחיו מאיר מצאו דירה אחרת וגרו בה ללא תעודות, מתוך סיכון להיות מגורשים בחזרה לטרנסילבניה. בשנת 1944 גוייס יוסי לצבא ההונגרי , אך מכיוון שהשלטונות גילו שאין לו תעודה של אזרח הונגרי, הוא נאסר לשנה שלמה בבית סוהר בבודפשט. משם לקחו אותו למחנה עבודה, ששוחרר מאוחר יותר על ידי הצבא הרוסי. יחד עם יוסי ניצלו מן השואה גם אחיו מאיר, והוריו – אביו, שרד את צעדת המוות.
מספר שבועות לאחר השחרור נוצר קשר עם שליחי הבריחה מישראל, ביניהם יונה רוזן ממעגן, ויוסי מחליט לעלות לארץ . הדרך עוברת דרך זאגרב, טרייסט ולדיספולי שבאיטליה. כאן הכיר יוסי את איצה, גם היא פליטת שואה, והם התחתנו על אדמת איטליה, זוג יהודים – פליטים שהחליט לבנות בית ולהקים משפחה למרות כל התלאות הנוראות שעברו. הקבוצה של דוברי הונגרית התארגנה כקיבוץ עם תורנויות ועבודה ככל שמצאו, וציפתה לאישור לעלות לארץ. הקבוצה עלתה בשנת 1946 מבארי שבאיטליה , אך עלייה זו היתה בניגוד למדיניות של הבריטים, ולכן עצרו אותם בנמל חיפה והעבירו אותם, ביניהם יוסי ואיצה, למחנה מעצר בקפריסין, שם נולד הבן הבכור – דוד. למחנה בקפריסין הגיעו חברים ממעגן – מנחם דניב, מרדכי קידר וחנה לזר – להדריך את העולים החדשים. על הדרך שבה הגיע לגרעין מעגן סיפר יוסי:
"הודעתי בטלפון למעגן שאנחנו בארץ, ושאלתי איך אני יכול להגיע. אמרו לי – תבוא באוטובוס. עליתי על אוטובוס בכיוון טבריה. לא ידעתי לאן נוסעים. נסענו דרך בית שאן, כנראה באוטובוס משוריין, וכל אחד מוציא אקדח. הרגיעו אותי ואמרו לי שהכל בסדר, באפיקים עלו עוד חברים ממעגן, וככה הגעתי לחצר כנרת".
במעגן ייזכר יוסי בעיקר כאחד האנשים המרכזיים בצוות ענף הבננות, יחד עם חברים כמו פריצי, זבולון, אלימלך, שלמה, חילקה ואחרים. יוסי עבד בבננות משנת 1950 , כשהענף עוד היה בחיתוליו, עד 1990 – 40 שנה. חלק מן השנים היה מרכז הענף. השכיל לקרב את בני הדור הצעיר ולהעביר להם את מושכות הניהול, ולאמץ שיטות גידול מודרניות. במהלך השנים צבר יידע וניסיון רב בגידול הבננות , התמקצע בנושא והפך לאחד המומחים לענף. אהב והתגאה בעבודתו החקלאית. נזכור אותו מימי הגיוסים לחיתוך עלים ולנטיעות באביב ובקיץ. נזכור אותו בבגדי עבודה כחולים, בימים של הורדה, עובר לאורך השורות ובוחר במקצועיות את האשכולות המתאימים.
לאחר שסיים בבננות, עבד שנים לא מעטות בנוי של כפר הנופש לצד הבן צביקי.
עם פרישתו מכפר הנופש ב2012, נכתבו לכבודו שורות של דברי פרידה, וכך נכתב בין היתר:
,הוא השתלב בענף הבננות היחיד והמיוחד
בימי זוהרו כשהיה הענף מספר אחד
משקה בהצפה, מדלל, ריסוס והדברה
יחד עם פריצי, זבי, כבוש שלמה וכל החבורה.
משמש דוגמא לדור הצעיר בהתמדה ובחריצות
ואין אלה כלל מליצות.
גם על מגרש הכדורגל הוא מככב זמנית
מתפקד כ"רץ" בנבחרת הפלא המעגנית.
אשר על כן יוסי, איש הנוי והשדה,
על כל אלה לך נודה:
על המסירות, הצניעות, הנכונות לשאת בעול,
על החריצות היום וגם אתמול".

יוסי שמר על מסורת בית אבא, והיה מהמשתתפים הקבועים בתפילות החגים ויום הכיפורים במעגן. סעד במסירות את איצה בימי מחלתה, ולאחר פטירתה חי בזוגיות יפה והדדית עם אווה. הוא זכה לראות ולחבק שמונה נכדות ונכדים, ונינים, בשבילם הוא היה סבא אוהב ומחבק. רובם חזרו לבית, למעגן, והשיבו לו רוב אהבה.
הגיעה לסופה פרשת חיים שמתחילה על אדמת טרנסילבניה, דרך ימי שואה והעפלה, ועד להגשמה כאן במעגן שלחוף הכנרת. לאווה, קיצ'י, צביקי וכל בני המשפחה – אנו אתכם באבלכם הכבד. כאן באדמת מעגן שאהב, ליד מטעי בננות ופרדס, לצד חבריו המייסדים, יימצא יוסי מנוחה אחרונה.