דפי הנצחה יונה רוזן

יונה נולד בשנת 1919 בעיר קלוז', בירת טרנסילבניה. בית הוריו היה אמיד, ציוני מסורתי. כרבים מיהודי טרנסילבניה קלט מילדותו שלוש שפות – הונגרית, רומנית וגרמנית.  כבר מגיל צעיר נמשך לפעילות ציבורית, והפך למדריך בתנועת הנוער הציונית  הבונים, שבה עוצבה אישיותו והשקפת עולמו הציונית המגשימה. בן 16 בלבד נבחר כחבר ההנהגה הארצית של התנועה.

בשנת 1939, והוא בן 20 , עלה יונה לארץ על סיפונה של אוניית המעפילים טייגרהיל. הוריו הסכימו לעלייתו כדי שיוכל להיות ליד אחותו הצעירה – באבי שעלתה שנה לפניו. הוא מצטרף לחברי הגרעין הטרנסילבני באפיקים, עובד במפעל החשמל בנהריים, ויחד עם חברי הגרעין יוצאים כחבורה עצמאית לחצר כנרת.  אך יונה לא נועד כנראה לחיי שגרה. בשנת 1943 גוייס, יחד עם 32 מתנדבים מן ההתיישבות העובדת, לשליחות הנועזת של צנחני ההצלה. במסגרת האימונים נפגש עם גדולי הדור דאז  כמו בן-גוריון, שרת, גולומב ומשה דיין. יחד עם חנה סנש, וחבריו לגרעין יואל פלגי, ופרץ גולדשטיין, חירפו את נפשם וצנחו אל מעבר לקווי האויב לעזרת אחים יהודים בשואה. יונה לחם עם הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה, עד החזרתו לארץ על ידי הבריטים.

ושוב לא לאורך זמן. ידיעת שפות, תושייה, אומץ והתמצאות – הופכים את יונה למועמד מבוקש למשימות הבריחה וההצלה. בתום מלחמת העולם גויס על ידי שאול אביגור לפעילות במוסד לעלייה ב. באותה עת נדדו עשרות אלפי פליטים יהודים, ניצולי מחנות וצעדות המוות, בדרכי אירופה. יונה התמנה למנהל מרכז עזרה והצלה בבודפשט, בירת הונגריה. הוא וחבריו הקימו מסגרת פעולה משותפת לכל התנועות הציוניות, ויחד דאגו לילדים יהודיים יתומים, ושלחו קבוצות של עולים דרך נמל קונסטנצה הרומני לארץ.

במסגרת פעילותו זו חזר לעיר הולדתו קלוז', אחת מקהילות רבות שחרבו, ונותר בהן רק שריד מעולם יהודי שלם ותוסס. כאן נודע לו דבר גורלם של הוריו ובני משפחתו, שנספו בידי הצורר.

במלחמת השחרור שימש יונה כקצין בחטיבת יפתח של הפלמ"ח  בפיקודו של מולה כהן, והיה אחראי על האספקה והתחמושת לגדוד הראשון, הוא השתתף בכיבוש העיר לוד,  ומאוחר יותר נפצע ברגלו מיריית צלף ליד הכפר בית חנון.

לאחר המלחמה הוא נרתם לתחום הכלכלי, ומילא שורה של תפקידים: גזבר מעגן, פעיל כלכלי  באיחוד הקבוצות והקיבוצים, ושוב שליח המוסד, כשבין התפקידים מוצא זמן לחזור לעבודה ולמילוי תפקידים במעגן.

במילים כנות וכואבות מתאר יונה בספרו את הפילוג בקיבוץ, בתחילת שנות ה 50, במהלכו עזבו את מעגן כמאה חברים, בהם חבריו הטובים שהלכו איתו מאז ימי תנועת הנוער. הוא שואל במבט לאחור: "קשה  להבין איך לא קם אדם חכם, מנהיג, וקרא את כולנו לסדר. איך יתכן שאיש מגדולי התקופה לא חשב שהפילוג רע ומיותר."

גם באזור ידעו להעריך את כישוריו ואת קשריו.

שבע שנים כיהן כסגן ראש המועצה, ואחר כך נבחר להחליף את מנחם רולל ממסדה כראש המועצה, תפקיד בו נשא שמונה שנים נוספות. יונה  הביא עימו חזון ויכולת ביצוע, כושר ארגון ומנהיגות. בתקופתו צעדו המועצה והאזור קדימה בכל התחומים.  בניית בית הימייה ובית בנדל, הקמת בית קבע למכללה האזורית ופיתוחה, הפעלת מחלקת רווחה ובית הקשיש, הקמת מועצה דתית, טיפול בצרכי תחבורה, רשת הביוב, איכות מי הכנרת ועוד. הוא העיד על עצמו, שלמרות התדמית ה"יבשה" של הפעילות המוניציפאלית, הוא מצא בה עניין רב, והתמסר לה במלוא המרץ.

לאחר שהעביר את השרביט לוולוולה, מילא תפקיד של ראש "שולחן" המועצות האזוריות.

יונה זכה להוקרה והכרה על מפעל חייו. הוא זכה לקבל מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון אות הוקרה בשם כל הצנחנים.

יונה האמין בדרך הקיבוץ. לכל אורך שנות חברותו במעגן, גם בשנים בהן ותיקים רבים פרשו ממעגל העשייה, הוא נשאר חבר פעיל ומעורב, כמעט עד יומו האחרון. מידי שנה נבחר מחדש לאחת הוועדות המרכזיות. עמדתו ושיקול דעתו נלקחו בחשבון בכל החלטה.

בין התפקידים הרבים מצא יונה זמן להיות סבא דואג ומפנק, ולהקדיש זמן לנכדיו האהובים.

כפנסיונר השתלב יונה בענף התיירות במעגן.  כדרכו,  מילא את תפקידו במסירות רבה, היה מלווה את קבוצות התיירים, מדריך אותם בשבילי הקיבוץ, ומצא סיפוק רב בעבודתו. אנו, חברי מעגן, איבדנו חבר שהיה מופת לכולנו.