דפי הנצחה יוכבד ( יבקה) רוזן

יבקה נולדה בשנת 1920 בקישינב, בירת חבל בסרביה  שהיה שייך באותה תקופה לרומניה . בעיר היתה קהילה פעילה של עשרות אלפי יהודים, בעלת היסטוריה בת מאות שנים.  היא היתה הבת הצעירה מבין חמישה ילדים. לארץ עלתה בשנת 1939, ביום פלישת הגרמנים לפולין, על סיפונה של האוניה טייגר היל. איתה בקבוצה עלו פסקה (אחותה של סוניה בריברם) , מוטקה גלילי ואחרים.  האונייה נעצרה על ידי הבריטים , והעולים שעליה נשלחו למחנה צריפין. לאחר השחרור באה יבקה לאפיקים, וכאן קיבלה הכשרה ראשונה לטיפול בתינוקות.  עם מעבר מייסדי מעגן לחצר כנרת היא הצטרפה לחברי הגרעין הטרנסילבני, כאחת מן הבודדים ששפת אימם רומנית ורוסית. התחתנה עם יונה , ונולדו רותי, בה טיפלה לבדה בעת שליחותו של יונה לאירופה, ויגאל. ממשפחתה שרד אח אחד, אותו זכתה לבקר ולפגוש לאחר מלחמת העולם.

החל מימי חצר כנרת,  ולאורך שנים רבות, היתה יבקה מטפלת התינוקות הראשית ואחראית על בית התינוקות ועל צוותו. היו אלה ימי הלינה המשותפת. יבקה  לא היתה רק מטפלת, אלא גם סמכות רשמית ופוסקת בכל הקשור לגידול תינוקות ופעוטות. היה לה ידע עצום וניסיון רב שנים בכל הקשור, לתזונה, מחלות והתנהגות הפעוטות.  דורות של בני מעגן התחנכו אצלה בשנותיהם הראשונות. דורות של אימהות צעירות הקשיבו בצמא לעצותיה ולהדרכתה. יבקה שמרה על קשר עם הילדים בבגרותם, אהבה לפגוש אותם על מדרכות הקיבוץ, ולהזכיר להם, ואלי גם לעצמה  את הימים של בית התינוקות. היתה פונה אלינו "מה נשמע בן, מה שלומך, מה חדש". ואכן, כולם היו כמו בניה.

אך שיטות ואופנות השתנו, ויבקה הבינה שעליה להחליף כיוון. היא יצאה לעבודה של מספר שנים באיחוד הקבוצות בתל אביב. כשחזרה, המשיכה לעבוד בבית התינוקות עד 1980, ואז עברה לעבוד במתפרה ומאוחר יותר מתפרת הטריקו. נולדו הנכדים והנכדות, ואחר כך הנינים, והיא ליוותה אותם בצמיחתם, ומצאה עניין מחודש בקשר עימם.

יבקה לא השלימה עם השתנותו של הקיבוץ. זמן רב לפני השינוי: "הרשמי" היתה מביעה  בצער ותרעומת על תופעות שונות בחצר הקיבוץ, שלא התיישבו לדעתה עם האידיאולוגיה. היא נהגה לצעוד כל יום בשבילי מעגן, ולא נעלמו מעיניה פגעים ודברים הטעונים תיקון. כל סטייה מעקרונות הקיבוץ , כל התנהגות לא תקנית, עוררו אצלה צער, ואפילו זעזוע, אותם ביטאה בשיחות רבות, בדרכה המיוחדת. במידה רבה היא הסתגרה מול השינויים, וחשה שזה כבר לא הקיבוץ שלה, עליו חלמה ואותו הגשימה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות  ובהסתפקות במועט , כפי שהיתה כל חייה.

יבקה היא עוד אחת מדור הוותיקים , שהקימו את קיבוץ מעגן, האמינו בדרך הקיבוץ,  ונשאו אותו על שכמם במשך שנים רבות . כמו חבריה לקבוצת המייסדים חייתה פה בתנאים קשים, תנאי צנע שהיום נראים כמעט בלתי נתפסים, ללא תלונה, באהבה ובהשלמה. עד השבועות האחרונים היתה  עדיין איתנו, צלולה ומעורבת, ואז חלתה לפתע, ותוך מספר שבועות דעכה והלכה , כדרכה בשקט ומבלי לבקש

דבר .

נסתם הגולל על חיים, שאולי היה בהם צער ועצב שלא ידענום.

תודה לך יבקה על החינוך והאהבה שהענקת לנו. תודה על שהמשכת להיות אדם כנה , צנוע וערכי, בעידן של רדיפה אחר מותרות חומריים ונטישת כל עיקרון וערך.