דפי הנצחה יהודית סנש

יהודית נולדה להוריה, אברהם ורבקה ליכטמן, בשנת 1930, בעיר דברצן שבהונגריה. המשפחה היתה מסורתית ושמרה כשרות ושבת. האב היה מנהל בעסק המשפחתי – בית חרושת לנעליים. היתה לה ילדות שלווה ומאושרת, עד לכיבוש הונגריה על ידי הנאצים במרץ 1944. כאן מתחיל הפרק הקשה והטרגי בחייה – תקופת השואה. יהודי דברצן נסגרים בגיטאות, ומתחילים הטרנספורטים למחנות המוות. ביולי הוכנסו יהודית, אחיה והוריה לקרון בהמות, יחד עם עוד 80 איש. יחד איתה היתה בת דודתה חוה, המבוגרת ממנה במספר חודשים. 4 ימים, בתנאים לא אנושיים, בצפיפות ללא אוכל ומים, נמשך המסע לאושוויץ בירקנאו. כאן הופרדה יהודית, והיא עוד לא בת 15 , מאחיה ואביה, שהובלו היישר לתאי הגזים. עם אימה עוד הספיקה להתראות באחד הבלוקים במחנה, עד שגם האם נלקחה ללא שוב. יהודית וחוה נשארו ביחד, תומכות זו בזו , וכך הצליחו לשרוד את הרעב והעינויים. הן הועברו מאושוויץ לברגן בלזן, ומשם למקלנבורג, לעבודה במפעל נשק . לקראת סוף המלחמה הוצאו האסירים לצעדת מוות לכיוון טרזיאנשטט. רבים כשלו ונורו בדרך. יהודית , עם רגל פצועה וגוף שבור, הצליחה להחזיק מעמד עד לשחרור על ידי הרוסים.

היא חוזרת לבודפסט ומשם לדברצן, על מנת לגלות שממשפחתה נספתה ולא נותר דבר מן הרכוש. מצטרפת לתנועת הנוער הציונית, וביולי 1949 עולה לארץ ומצטרפת לחברי קיבוץ מעגן. תחילה עבדה בגן הירק, ואחר כך למדה בסמינר לגננות.

בקיבוץ מעגן תרמה יהודית לאורך שנים רבות בשלושה תחומים: חינוך, חברה ותרבות.

בחינוך, היא היתה הגננת הראשית במשך שני עשורים, וחינכה דורות של ילדי מעגן. יסוד בולט בעבודתה היתה אהבתה הגדולה לילדים. חלק גדול מחברות מעגן עבדו לצידה בגן הילדים וספגו את יסודות המקצוע. זכורות במיוחד מסיבות החגים שהפיקה, בחנוכה פורים ועוד, תמיד עם תכנים מיוחדים, קטעי משחק וליווי מוסיקלי. לאחר שהשלימה תואר באוניברסיטה, ומתוקף נסיונה הרב, הפכה למורה ומדריכה לגננות במכללת אוהלו. הנחילה את תורת החינוך למאות רבות של תלמידות ותלמידים.  זכתה לשבחים על עבודתה, והיתה אהובה על כל תלמידיה ועמיתיה להוראה.

בחברה, יהודית היתה חברה קבועה בוועדת החברה, ומספר פעמים אף ריכזה את  הוועדה. היא ידעה לטפל במקרים השונים בנועם הליכות, במאור פנים, ויחד עם זה לא לוותר בעניינים עקרוניים. שתי תכונות עזרו לה בתפקידיה: שכל ישר וחוש הומור. היתה מהחברים הלא רבים שהסכימו לקחת אחריות ומעורבות, בזמנים שעדיין אף אחד לא חשב לקבל על כך תמורה.

ובתרבות, יהודית היתה פעילה בכל המסיבות והחגים, לעיתים ככותבת, או כמשתתפת פעילה, וכאן עזר לה היותה בעצמה אשת תרבות בעלת אופקים רחבים, חברה שהרבתה לקרוא, ולבקר בקונצרטים ובהצגות. מורשת זו הנחילה גם לילדיה.

במשך שנים יהודית לא דיברה על מה שקרה לה בשואה, היא נצרה את הטראומה ואת הכאב  בתוכה. אולם בשלב מסוים הבינה שעליה להעביר מסר לדור הבא. היא סיפרה את סיפורה לילדיה, עודד וגילה, ומסרה עדות מפורטת למוסד יד ושם. ראוי שכל אחד מאיתנו יקרא עדות מזעזעת זו, על חורבן עולמה של ילדה בת 15 שכל חטאה היה מוצאה היהודי. בשנים האחרונות השתתפה באירגון יום השואה במעגן, ראתה בכך חובה מוסרית כלפי אלה שלא חזרו מן התופת.

במעגן בנתה עם מישו משפחה חזקה ותומכת, שהתרחבה וגדלה כשנולדו הנכדים המגיעים כמעט מידי שבת לבקר.

הייסורים , המחלה והטיפולים הקשים  פגעו במראה החיצוני, אך עיניה המשיכו לחייך עד ימיה האחרונים.  נזכור את יהודית כפי שהיתה בימיה הטובים: יפת תואר, מלאת חיוניות, מחייכת, ובפיה תמיד מילה טובה, אהובה ומוקפת אהבה בקרב חברי קיבוצה, משפחתה, ילדיה ונכדיה.