דפי הנצחה חנה דרורי

בניגוד לרוב מייסדי מעגן, חנה לא הגיעה מטרנסילבניה. היא נולדה בשנת 1921 בברלין בירת גרמניה. בת לגרטרוד ולאברהם קלצ'בסקי. למדה בבית ספר יסודי ממשלתי ואחר כך בגימנסיה לבנות והצטרפה לתנועת הנוער הציונית "הבונים".
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מצבה של המשפחה הלך והורע. חנה גורשה מבית הספר. המשפחה – האם והאב, אחות ואח צעירים – גורשו לפולין. חנה הצליחה לחזור מן הגבול הפולני להכשרת נוער במינכן, אולם גם שם השיגה את הצעירים היהודים יד הצורר. הגברים נלקחו למחנה דכאו. ב-9 לנובמבר 1938, חנה נוסעת לבדה, נערה יהודיה בארץ שגמרה אומר לחסל את כל היהודים, ברכבת מינכן לברלין. כאן שיחק לה המזל, והיא מקבלת אישור לעלות לישראל והופכת לתלמידה בכפר הנוער בן שמן. המשפחה הייתה בין המיליונים שנספו בשואה ולא נודע גורלם.
בבן-שמן שהתה חנה שנתיים, ואז הצטרפה לגרעין הטרנסילבני, איתם יצאה לחצר כנרת ביולי 1941. זמן קצר אחר כך התקבלה לחברות. בחצר כנרת עבדה בדיר הכבשים וברפת, עברה קורסים במסגרת ארגון "ההגנה", והתגייסה גם לפלוגת הקיבוץ המאוחד בסדום.
מאז ימי חצר כנרת ועד כמעט יומה האחרון, הייתה חנה מחברי מעגן שלקחו אחריות ניהולית וטיפלו בתחומים חשובים בחיי הקהילה. סימן ההיכר שלה היו כושר ארגון, עבודה ויכולת ביצוע. הדבר ניכר בכל תחום בחיי קהילת מעגן שבו עסקה או שעליו לקחה אחריות. היא השאירה את חותמה ביוזמות ובשיפורים בכל מה שעשתה.
מקום העבודה הראשון שנמסר לאחריותה היה מחסן הבגדים, שם התחילה בשנת 1945 והתמידה 10 שנים. ב-1957 יצאה לקורס יסודות ניהול המטבח הקיבוצי ואחר כך הייתה אקונומית במשך 5 שנים. בתקופתה זו נבנה חדר הקירור הראשון ונקנה המיקסר הראשון למטבח. למימון הקנייה שימשו כספי הפיצויים שקיבלה גרמניה, בהם גם נעשה שימוש בתקופה מאוחרת יותר לבניית המועדון לחבר בבית הצנחן.
לאחר תקופה של עבודה כאם בית בבית ברל, היא חוזרת למעגן ולעבודת הישנה – חדשה כמחסנאית בגדים. בתקופה זו הוסב חדר האוכל הישן למחסן בגדים, ונבנתה המכבסה שלצידו. על תקופה זו כתבה: "היה לי הרבה סיפוק בקידום פרויקטים, שיפור שיטות עבודה, והשגת ציוד יותר חדיש".
חנה הייתה לאורך כל השנים חברה פעילה ומעורבת. היא נבחרה 3 פעמים כסדרנית עבודה, וכן כחברה בועדות צריכה ועבודה, אך בעיקר נזכור את שירותה כמרכזת ועדת בריאות. כמו כל תפקיד שמילאה, גם כאן השקיעה כולה בעניין – דאגה למרפאה, הקשר בין הרופא והאחות לחברי הקיבוץ, השגת תרופות וטיפולים דרושים. היא שמחה להיות לעזר לחברים הנזקקים ולעמוד לצידם בשעות הקשות. כל זאת, בשעה שהיא עצמה, לאחר טיפולים קשים, המשיכה עם מגבלות לא פשוטות. במיוחד נפגעה יכולת הדיבור שלה, אך היא לא נתנה למגבלה זו להפריע לעשייתה האינטנסיבית. לאחר 18 שנים היא פורשת מריכוז מחסן הבגדים, וכותבת בעלון: "אינני שייכת לאנשים שמסוגלים לשבת בבית בחוסר מעש, החלטתי לחפש בעצמי. " ואכן, היא השתלבה כמתנדבת בבית המרקחת המחוזי של קופת חולים בטבריה, וגם כאן הורגשה תרומתה הגדולה.
גם אחרי שעברה את גיל 80, לא הרשתה לעצמה לנוח, והמשיכה לשרת את הציבור כמטפלת בדואר ובעיתונים, וכך התרגלנו לראות אותה במזכירות הטכנית, דואגת שלא להחסיר חלילה אפילו יום עבודה אחד.
בשנים הראשונות נולדו לה שלמה, בנה הבכור, מהבנים הראשונים של מעגן, ואחריו גידי, אורי ויגאל מנישואיה עם יחזקאל. היא הייתה סבתא גאה ואוהבת לנכדים רבים, וזכתה לראות גם את דור הנינים.
כשהתקרבו לחג ה-60, ביקשה חנה לציין באירוע במיוחד את אלו שנשארו עימנו, והיא ביניהם, מדור חצר כנרת. היא זכתה ואנו זכינו שהייתה עימנו באותו מעמד, עדיין במלוא כוחותיה. בשנת 1985 כתבה חנה בעלון: "רחוק ממני לחשוב את עצמי ליוצאת דופן או כליל השלמות, כי לכל בן אדם יש תכונות טובות ושליליות. אין מלאכים בעולם, כולל אותי. כל ימי חיי בקיבוץ השתדלתי ללכת לקראת החבר, ולמלא את בקשותיו, במידה שזה ניתן". כך נזכור אותה: ישרה, הגונה, תורמת, ונאמנה לחבריה.
לשלמה, גידי, אורי ויגאל וכל בני המשפחה, אנו איתכם באבלכם.