דפי הנצחה אסתי בן-שושן

אסתי נולדה כתאומה לאחותה מרים לבית היינל בספטמבר 1931 . את ילדותה בילתה במקו, עיר שדה בדרום הונגריה. האבא היה בעל בית מרקחת משגשג והמשפחה חיתה ברווחה כלכלית עד 1944 , עת נכנסו הגרמנים להונגריה. במאי 1944 הועברה המשפחה לגטו בעיר ומשם גורשה לאוסטריה למחנות עבודה, שם הועסקו בעבודות כפיה שונות.אחרי השחרור ב-1945 מגטו טרזין חזרה המשפחה למקו כאשר האנטישמיות שאפיינה את המקום לא שככה אלא אפילו התגברה. על כן היתה קצרה הדרך מכאן לרעיון הציוני.

שנים נלחמה אסתי עם רצון ההורים שרצו להישאר בהונגריה והתנגדו לכוונתה לעלות ארצה. לבסוף כאשר נזרק אב המשפחה מהמפלגה הקומוניסטית, הכירו ההורים בצדקתה של אסתי ונתנו לשתי האחיות בנות ה-17 לעלות ארצה. העליה היתה בלתי ליגאלית ומלאת סכנות והתארכה שלושה חודשים עד שהגיעו לחופי הארץ בילוי 1949.

אסתי ומרים הגיעו יחד עם קבוצת הבונים מהונגריה, תחילה לחצר כנרת ואחר כך למכנה חיל הספר שהפך לקיבוץ מעגן. אסתי נקלטה יפה ואהבה את חיי הקיבוץ . תוך זמן קצר הכירה את אמנון והם התחתנו באוגוסט 1950, אחרי עלייתם של הוריה.

ביולי 1951 נולד הבן הבכור דני. אחרי זה אסתי נשלחה ללמוד בסמינר הגננות ובתום הסמינר פתחה גן חדש במעגן, בו עבדה שנים כי אהבה לעסוק בחינוך ילדים. בשלב מסוים לימדה במקביל גם כיתה א' בבית. בינתיים נולד הבן השני איתי וכך עם שני הילדים הצטרפה לאמנון לשליחות בצרפת. בשובם מהשליחות, אסתי עבדה כמטפלת בילדי בית הספר, היא היתה מורה באולפן ותמיד פעילה בועדת חינוך, ועדת תרבות, היתה מדריכה ומלווה גרעינים מחו"ל בתקווה לקליטה בקיבוץ. אסתי עבדה שנים רבות במכונת סריגה ובמקביל לזה טיפלה במתנדבים, בקבוצות הבפטיסיטים. תמיד דאגה לאמץ נציגים מכל גוף זמני, הבית שיה תמיד פתוח, אסתי היתה מארחת למופת מסבירה יפה ורוכשת אוהדים לקיבוץ ולישראל.

בשלב מאוחר יותר אסתי החליטה להגשים את חלום חייה וללמוד ציור. תחילה במכללה ואחר כך בחיפה ומהר מאד התגלו הכישורים שלה. אסתי היתה נפש אומנותית ויצירתית. היא הציגה בתערוכות שונות בארץ וגם בחו"ל, המשיכה לפעול בחוגים לקרמיקה ובפיסול בעץ, וקיבלה פרס המועצה האזורית לעידוד היצירה. תערוכת תמונות שלה הוצגה גם ב"בית המייסדים" של העמק. היא הצטערה שלא היתה לה תמיכה ועזרה מהקיבוץ כאשר רצתה לקבל מקום שישמש לסטודיו לעבודות שלה, בסופו של דבר רכשה באופן פרטי את הקרוואן כדי לאחסן בו בצורה נאותה את יצירות האומנות שלה. היתה בה סקרנות אינטלקטואלית. רצתה תמיד ללמוד לדעת בעיקר ידיעת הארץ, השתתפה בטיולים של הקשישים בארץ ובחו"ל, אהבה מוסיקה קלאסית והיתה מנויה לקונצרטים ולפעילות המגוונת בבית גבריאל.

היא אהבה את הקיבוץ, את הנוף,את הכנרת ושקדה על טיפוח הגן קטן סביב הבית. היא נשאר נאמנה לקיבוץ השיתופי ודאגה מאד כשהתחילו הדיונים על שינוי והפרטה. חששה בעיקר לגורלן של השכבות החלשות והמבוגרות ודאגה לטיפול בבריאותן ורווחתן ואופיינו במלחמה האחרונה שלה נגד סגירת חדר האוכל. דבר אחד טוב ציפתה שיקרה עם השינוי, זה שיוך הדירות לחברים, שסוף סוף אחרי עשרות שנות עבודה, תהיה לה דירה משלה שתוכל להוריש לילדים. ואמנם החלטה עקרונית יש בנושא, אבל היא לא זכתה לראות בהגשמתה.

עם כל מצבה הבריאותי הקשה, היא תמיד היתה אופטימית וקיוותה להתגבר על זה. היא נמנעה מלהתלונן ומלהטריד את המשפחה ואת הקיבוץ. זמנה היה מוקדש ליצירה ולמשפחה, מאושרת לראות את הבנים מסודרים וליהנות מהנכדות היפות המוכשרות. כל ביקור שלהם היה חגיגה בשבילה והיתה תמיד מוכנה להעניק להן את כל הטוב. חבל שלא הספיקה ליהנות מהן יותר.