דפי הנצחה אינגריד קדם-דיקמן

אינגריד קדם-דיקמן

הורים: אוטו וסיסקה
תאריך לידה: 18.10.1950 - ז' בחשון תשי"א
תאריך פטירה: 2.12.2019 - ד' בטבת תש"פ

אינגריד קדם-דיקמן

אינגריד האהובה שלנו איננה. חברים רבים, אפילו ממעגן, לא הכירו את חייה המיוחדים, ועל כך אני רוצה לספר.

היא  נולדה ב- 18.10.1950 באי בורנאו שבאינדונזיה. הוריה, אוטו וסיסקה,  היו מצאצאי המתיישבים ההולנדים, וסבלו רדיפות מהיפנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. הם הורשו להישאר גם אחרי קבלת העצמאות של אינדונזיה בזכות עבודתו של האב, אוטו, במעבדות חברת הנפט "של", והיגרו להולנד כשאינגריד הייתה בת 9. זו הייתה ההגירה הראשונה שלה. הם גרו בכתובת שהפכה לימים לבית השני שלנו, רחוב מאודרסלוטווח בצפון העיר הארלם, שם גדלה עם האח האוב, והאחות הצעירה קרלה. אינגריד למדה בבית ספר נוצרי, אליו הייתה נוסעת כל יום חצי שעה באופניים. לאחר סיום בית הספר סיימה תואר של מורה לציור לאמנות באקדמיה של העיר טילבורג. כמו צעירים רבים מארצות אירופה היא החליטה להתנסות בחווייה של התנדבות בקיבוץ, וכך הגיעה למעגן בשנת 1974. היא הייתה לולנית, אני רפתן, הרפתנים אכלו אז ארוחות בוקר בלול, כך שהפגישה הייתה בלתי נמנעת, והרומנטיקה פרחה. אינגריד החליטה לקשור את גורלה איתי, עם מעגן ועם ישראל. גרנו בדירת חדר ועוד חדר ביטחון, קנינו בלי מכס מערכת סטראו קטנה, והיינו מאושרים. היא עברה גיור כהלכה אצל הרב שלמה גורן, וב22 לפברואר 1977 התחתנו בחתונה קיבוצית, עם תוכנית בבית הצנחן וארוחת ערב צנועה בחדר האוכל הישן. פעם בחודש היינו מחכים ליד הטלפון במזכירות לטלפון מההורים בהולנד.

אינגריד השתלבה בחיי המשפחה והקיבוץ. במשפחה, זכתה להכיר את הדור של הורינו, דודים ודודות ואחר כך בני ובנות דוד שמאוד אהבו אותה. היא התחילה לעבוד כמורה לציור בבית החינוך, ולאמנות בבית ירח. די מהר הגיעה למסקנה שקשה לחבר בין השיטות החינוכיות שלמדה בהולנד לבין תלמידי הקיבוצים חסרי המשמעת. באותה תקופה חיפשו ברפת יורש למטפל בעגלות המיתולוגי הקוש מאיר ברעם, ואינגריד נרתמה למשימה שתהפוך לעבודתה למשך עשרות שנים – מטפלת ביונקים ובעגלות הצעירות. הממלכה שלה השתרעה מדיר יונקים, שם הייתה מגמיעה את העגלות אחרי המלטה, ועד לדיר המבכירות, כשבין לבין היא גם עושה אין ספור חליבות ביום ובלילה, מזהה דרישות ועושה ריפוד, כחברת צוות מלאה, בלי הנחות. היא למדה והתמחתה במקצוע והייתה בקשר עם הרופאים והמומחים לנושא. בהמשך לקחה אחריות נוספת – אחריות לבריאות העדר ולהזרעות, כך שבצד מרכזי ענף מתחלפים היא הייתה גורם מרכזי בענף, עם הרבה יידע מקצועי וניסיון.

לאינגריד היתה חיבה ידועה לבעלי חיים. בעקבות הבית בהולנד שם תמיד היה כלב, גם אצלנו בבית עברו כמה וכמה הולכי על ארבע ועל שתיים – כלבים, חתולים, יונה וברווז. בכל אחד מהם טיפלה במסירות. הילדים במעגן ידעו שאם מוצאים ציפור פצועה – מביאים אותה לאינגריד. לקחה קשה כשהטיפול לא הצליח והפציינט מת. היה לה חוש מיוחד להביט בבעל חיים חולה ולזהות את הבעייה הרפואית. הייתה מסתכלת על פרה ואומרת לי – לזאת יש קדחת חלב, והוטרינר היה מגיע ומאשר את הדיאגנוזה. שנים רבות הייתה אחראית על פינת החי בקיבוץ, וטיפחה את המקום במסירות ובאהבה.

תקופה זכורה לטוב  שלה במעגן הייתה כששתי חברותיה הטובות, מיה ומרל (מיכל) כהן, היו חברות הקיבוץ ושכנות. יחד הן היו חבורה עליזה, שידעה להשתולל במסיבות פורים, לשתות ביחד ולחלוק את היותן "משם", מחוץ לארץ. בנוסף לעבודה ברפת, היא עזרה לוועדת תרבות בקישוטים לחגים ולאירועים, איירה את העלון, וציוריה מעטרים עד היום  את המקלטים בקיבוץ. היו לה ידי זהב, ומלבד ציור ידעה גם לתפור, לתקן דברים בבית, להרכיב עם הילדים צעצועי לגו, ולפסל בקרמיקה, עוד תחום שלמדה ואהבה. בשנים שלפני המחלה, כל עוד יכלה,  גם התנדבה בעמותת "המייסדים" בהדרכת הדיירים במלאכת יד וגזירות.

בחלוקת העבודה בינינו, אינגריד הייתה האחראית העיקרית על חינוך הילדים ועל הבית. בזמן שאני הסתובבתי במשימות של עסקנות וכתיבה בעיתונים, היא הייתה שם בשביל יוני בועז ויהודית, מכינה להם סנדוויצ'ים כל בוקר, מזכירה מתי יש שיחת הורים, מטפלת כשהם חולים, והכי חשוב: כחניכת האסכולה ההולנדית, מזכירה להם שיש חוקים וגבולות, נושא שאצלי משום  מה לא זכה לעדיפות גבוהה. עם כל הצניעות, אני חושב שבזכותה הילדים שלנו יצאו כמו שיצאו והגיעו לאן שהגיעו. לא במקרה הם נושאים את המורשת ההולנדית שלהם באהבה ובגאווה.

בשלב מסויים החליטה שמתאים לה ספורט אקסטרים. האתגרים היו מגוונים: גלישה בגלשני רוח, דאייה במצנחים ממצוק אל חמה, והכי הכי אהוב – טיולים ברחבי הארץ. היא הצטרפה לקבוצת המטיילים של עמק הירדן ולא החמיצה אף טיול. הכל עניין אותה, אבל במיוחד אהבה את הנגב. הייתה מוכנה לסבול את הקור וההליכות הארוכות, ובלבד שתגיע לנופי המדבר  האהובים עליה, שהיו כל כך שונים מהמישורים הירוקים של הולנד.   אחרי שפרצה מחלתה הייתה מקוננת על כך שאינה יכולה עוד לטייל, או לעסוק בתחביב נוסף שלה  חפירות ארכיאולוגיות בסוסיתא, שם עבדה במשך מספר עונות, במקביל לקריאה לימוד והעמקה בארכאולוגיה של הארץ.

לפני כ- 20 שנה, אם אינני טועה, אינגריד הייתה חלק מקבוצה קטנה שייסדה חוג של  דוברי הולנדית בצפון שנקראת "יונג בלייחן", ותוך זמן קצר הפכה לפעילה, חברת הוועד המארגן. הקבוצה הזאת נפגשת מדי מספר שבועות, ותפקיד הוועד, שהפכו לחברים טובים ומסורים של אינגריד, היה לצקת תוכן למפגשים, תמיד סביב תרבות אקטואליה ומאכלים מארץ האם – הולנד. התפקיד הספציפי של אינגריד, יחד עם חברתה הטובה רנטה משער הגולן, היה אחריות על ספרייה נודדת של ספרים באנגלית ובהולנדית ושזכתה לפופולאריות רבה.

במסגרת יונג בלייחן, אינגריד חזרה לשורשים, אם כי היא מעולם לא נטמעה לגמרי בישראליות. מצד אחד הכי ישראלית שבעולם – חברת קיבוץ ספר, רפתנית, אם לשלושה ילדים שכולם עשו שירות משמעותי בצה"ל, אוהבת טיולים בארץ וכדורגל. ומצד שני – תמיד היה מחסום השפה שהיא לא שפת אם, מחסום של קודים ישראליים שמובנים רק לנו בני המקום, וגעגוע לחגים של ארץ השפלה, סינטרקלס, כריסטמס ואחרים. הפעילות ביונג בלייחן נתנה לאינגריד טעם של הבית, תוכן , משמעות, וחברים אוהבים ומעריכים, ועל כך אנו מודים לחברות ולחברי הקבוצה.

אינני רוצה לדבר על ימי מחלתה של אינגריד. הכל עוד טרי, הפצע עוד פתוח. היא התמודדה בגבורה ונאחזה בכל שביב של תקווה, ניסתה למצות את הטוב גם בתקופה שהייתה מוגבלת בתנועה, ואהבה עד כלות את השעות הקסומות עם הנכדות והנכדים, שהביאו הרבה אור לחייה.

אנו רוצים להודות לכל מי שתמך ועזר לנו. לצוות ההוספיס – דר טלי ומאירה – שהיו שם תמיד בשבילנו. לענת מרכזת הבריאות, ללילי,  לאחיות רוגה בלה, ומרי, לחברות שבאו לעזור ולתמוך, עזרתם לנו מאוד. לדר' ענבל שוהם, לתמר שהייתה חלק מביתינו בשנים האחרונות על עזרתה המסורה, לרנטה והלן החברות שהתמידו לצאת איתה כל שבוע,  ולכל קהילת מעגן שהתגייסה לעזרה ולתמיכה.

כמו הרבה זוגות, גם אינגריד ואני עברנו ביחד את כל השלבים, מזוג צעיר ומאוהב עד הגג,  להורים שעומדים במטלות החיים והעבודה, ובסוף הפכנו ל"צוות" מתואם שיודע לבצע משימות ביחד, עד שלא היה אפשר עוד. אחרי 44 שנים ביחד איבדתי שותפה נאמנה ואוהבת, שצעדה איתי לאורך הדרך. אינגריד, סבלך נגמר, אני והילדים תמיד נתגעגע אליך.

Dear family from Holland,

We lost a beloved mother and grandmother, and you lost your eldest sister and aunt, tante Ingrid, with whom you share so many precious  memories. Ingrid always enjoyed so much our visits to Holland, and you were always in her heart. I will do my best that we will remain in contact and continue to be a family. I know that Ingrid wanted it.

יהי זכרה ברוך

הספד לאמא

אמא נפטרה בהפתעה אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. מחלה שפגעה בה בצורה אגרסיבית, כואבת ומלאת ייסורים. אבל לא כך אני מבקש לזכור אותה. כי היה לה בחייה גם, ובעיקר, אושר רב שיאזן ויכריע, ויוכל לכל אותם רגעים פחות טובים, קשים ככל שיהיו.

 

אני זוכר את אמא כחלוצה רומנטית.

שעזבה מולדת, דת, אורחות חיים, משפחה ואת כל המוכר לה – בשם האהבה, וידעה תמיד להסתגל למצבים חדשים.

אני זוכר את אמא כאשה עם תשוקה חזקה לחיים.

שאוהבת לטייל, לצרוך תרבות, לעשות ספורט אתגרי, לעבוד ולתרום, להאזין למוסיקה, שאוהבת אמנות וים, לאכול טוב ולשתות בירה ויין – אוהבת לחוות ולמצות את החיים.

אני זוכר את אמא כאשת העולם הגדול.

ששולטת ב-3 שפות לפחות, מזהה יצירות מוסיקליות משמיעה בלבד, מכירה היסטוריה ואתרים ואישים מן העולם.

אני זוכר את אמא כאירופאית מנומסת.

שהמוסר והאתיקה נר לרגליה, לעולם אינה "ממרפקת" ודוחפת, תמיד אכפתית כלפי הסביבה, תמיד שומרת על גינונים ואיפוק, תמיד מכבדת וקשובה.

אני זוכר את אמא כאשה רגישה.

שמתחת לחזות המנומסת שלה נחבא לב גדול מאוד, שמתרגש הרבה, שאוהב בעוצמה, וגם שברירי ונפגע בקלות.

אני זוכר את אמא כאומנית בנשמה.

שמפליאה ביכולות הרישום והציור שלה. ואלה מטיבים לשקף את הקשר בין אהבתה הגדולה לטבע ולחי, ובין ביטויים כשרבוטי צבע על הקנבס.

אני זוכר את אמא כאשה טובת לב.

שאין בה טיפה של רוע, או קנאות, או שמחה לאיד. יחסה לדור המבוגר מסביבה הדגים זאת יפה.

אני זוכר את אמא כמלאת הומור.

שברגעים המשפחתיים תמיד התגלתה כבעלת צחוק מתגלגל, ועם יכולת מרשימה אף יותר של לצחוק על עצמה.

אני זוכר את אמא כאם דאגנית, מגוננת וגאה.

שתמיד עושה בכנות ומהלב, תמיד חרדה לבריאותנו ולשלומינו, אוהבת ומרגישה אותנו בצורה כמעט טלפתית.

אני זוכר את אמא כסבתא מחבקת.

שלעולם קורנת ומאושרת להיפגש עם נכדותיה ונכדיה, ותמיד מבלה איתם בסבלנות אין קץ.

אני זוכר את אמא כלוחמת עזה ואצילת נפש.

כי באמת קשה להגזים בתעצומות הנפש והגוף, שנדרשו לה בכדי לעבור את מה שעברה, בלי להיכנע – ולהמשיך קדימה.

 

אני בוחר לזכור את אמא שלי כך, מפני שכאשר אני מתבונן בבנותיי אני רואה בבואות של כל אלה.

אני מתנחם שדרכו של עולם, היא שהווייתה של אמא ממשיכה להדהד דרך צאצאיה.

אני מתנחם שאמא הגיעה למנוחת עולם בקהילה כמו זו אשר במעגן, עם משפחתה לצידה, ועם החברים והחברות המדהימים שלה מהעמק שליוו אותה והיו לה לחברה לאורך כל הדרך, ועם העזרה והטיפול הרפואי המפליא שקיבלה;

וכמובן עם הליווי האוהב והצמוד של אבא ויהודית שלצד התמודדות אישית הרואית, היו שם בכל צעד ושעל, הן מקצועית בניהול ובתיעוד הצד הרפואי, והן רגשית כבן זוג מסור וכבת אוהבת.

תודה לכולכם מקרב לב.

 

יהי זכרה ברוך.

יוני קדם.

אמא,

בשנים האחרונות, המחשבה שתלכי מאתנו חלפה בראשי לא מעט. ניסיתי להכין את עצמי לרגע הקשה שיגיע, אך כעת, כשאת אינך באופן בלתי צפוי, הרי שזה מרגיש כמו חלום רע שרק מחכה להסתיים.

אני רוצה לספר לכם בקצרה, מי הייתה אמא עבורי, כיצד ראיתי אותה מנקודת מבטי.

אחת האהבות הגדולות של אמא היו לטייל בחיק הטבע וייתכן שאבא ויוני כבר הזכירו זאת. בילדותי אני זוכרת אותה ואת אבא לוקחים אותנו בכל יום שבת ליעד אחר, ג'מוסים בעמק החולה, זרימת הירדן ברמה ועוד. כמטיבת לכת נהגה גם לצאת עם קבוצות לטיולים הרפתקניים ברחבי הארץ. למרות שעד יומה האחרון העברית שלה הייתה רחוקה מלהיות "פרפקט" וכמובן עם מבטא הולנדי טיפוסי, עדין הייתה נחושה ללמוד ולזכור את כל שמות הפרחים שחלפנו על פניהם. ואם במקרה שם הפרח חמק מזיכרונה, הייתה מיד ניגשת למילון הפרחים העברי בשקדנות אין כמותה (היום אנשים כבר נכנסים ישר לגוגל..). בנוסף, בחפירות הארכיאולוגיות בסוסיתא הגשימה את אהבתה להיסטוריה ואמנות תוך שהיא עומלת בעבודה פיזית של סחיבת דליים עם אפר מימין לשמאל. הייתה עוברת ליד ההר ואומרת בגאווה "אני חפרתי שם!"

אמא הייתה הסבתא הכי טובה שאפשר לבקש. אהבה לבלות בכל הזדמנות עם הנכדים, בסבלנות אין קץ הקריאה סיפורים ובנתה בקוביות או כל משחק אחר שהוצג בפניה. הייתה הכתובת לכל חור או גומי רופף במכנס וחולצה, שכן בצעירותה למדה לתפור ואפילו החזיקה מכונת תפירה עתיקה בבית. חוץ מתפירה, אין כמעט אחד שלא הכיר את חיבתה לציור, בצבעי מים או סגנון הרישום, קישטה את הבית, עמלה על תפאורות מושקעות לקיבוץ ונענתה לכל גחמה של אחד מאתנו בעייני עבודה, לימודים, ברכות מעוטרות ועוד. יש כאן כמה אנשים בקהל שוודאי יצרה עבורם את ההזמנה לחתונה או בר המצווה…

אמא הייתה עבורי החברה הכי טובה! כזו שחולקים איתה הכול. הרגשתי בת מזל שיש לי אותה בחיי והיינו מתראות יום יום. אני רק יכולה לייחל לקשר כה קרוב עם ילדיי שלי.

אמא הייתה מאוד מצחיקה ושטוטניקית וזה חלק בה שאני חושבת שלא כולם זכו להכיר. היו לה כל מיני ריקודים ופרצופים ייחודיים רק לה וגם היא בעצמה הייתה פורצת בצחוק בלתי נשלט בכל מיני מצבים.

אמא אהבה ללא תנאי, את ילדיה ונכדיה. קיבלה כל אחד כפי שהוא, ללא ציפיות מעבר לכך שיהיה מאושר. זו אהבה מחבקת, תומכת, אהבה שתמיד שם בכל מצב. קשה להסביר אבל היא פשוט הייתה גורמת להרגשה טובה עם מי שאתה, כמו שאתה.

אני רוצה רק מילה לסיום על אבא שליווה את אמא לאורך השנים, ברגעים היפים והקשים גם יחד.

ניתוחים ותרופות, רופאים ומרשמים, ביטוחים, רשימה ארוכה של משימות לביצוע ותמיכה רגשית ונפשית באמא שהודתה בפניי שהיא לא הייתה שורדת יום בלעדיו. היא ידעה להעריך זאת ואת הזוגיות והחברות ששררה ביניהם.

בהזדמנות זו תודה בשמנו ובשם אמא לכל מי שתמך וליווה אותנו במעגלים השונים, מהקיבוץ ומחוצה לו, צוות ההוספיס, החברות והחברים, המשפחה הקרובה שתמיד נרתמו בכל פעם שנפלנו למשבר.

אמא, את יקרה לי מפז, אצילת נפש ורק טוב בליבך, תחסרי לי מאוד, תמיד.

יהודית.

התמונות שיכות לארכיון מעגן וצולמו ע"י יחיאל בן יוסף וחברי מעגן